הכל בתוכנו. גם עשיו וגם לבן הרשע הם בתוכנו (הם נקראים קליפות). והדרך של השתקפותם בחיינו מתוך הפרשה, נובעת מתוך צורת היחס שלנו לרוחניות, שמתעתעת בנו לא פעם, ואנו לא יודעים באמת לשם מה ומי אנו מתעסקים ועוסקים, בכל עיסוקינו. כך שאולי אנו חשים לעתים יגיעה גדולה ומאמץ על מנת להשיג רוחניות וכשאנו מגיעים לדבר מה, להישג כלשהו, בא ה"לבן שבתוכנו" וטוען שהכל שלו ולמענו. או במילים אחרות, יצר הרע שבנו, בא ואומר לנו שאנחנו שקרנים ושכל מה שעשינו, לא היה אלא לטובתנו וכנראה, שהוא צודק. שכן, האדם לא מסוגל לעשות דבר מה ואפילו לא הכי קטן, אלא אם כן יוצא לו משהו מזה, לטובתו עצמו. וכך, כאשר אנו עושים חשבון נפש ומנסים להבין האם מה שעשינו היה לשם הבורא, משהו בנו אומר לנו שלא, ושהכל, היה לטובתנו. וזאת, הטענה שמופיעה בפרשה, כמו לבן שטוען מול יעקב ש"הכל שלו" (הבנות, הצאן, הרכוש וכו). כלומר, שלבן טוען כלפי יעקב שבפרשה שכל מה שהשיג הוא אינו מטעמי קדושה אלא להנאת עצמו וכמובא בפסוק הוא עונה לו (לבן ליעקב): "הצאן צאני והבנות בנותיי" וכו. היינו, שכל מה שעבדת למענו ואתה טוען שהוא לקדושה, היה עבור האגו של עצמך (לשם קליפת לבן). וכשאנו מסרבים לקבל את המצב הזה, אלא חשים שכל מה שעבדנו עבורו ובשבילו שייך לנו, או אז, מגיע ובא המצב הבא, שגם בולט יותר בפרשה הבאה ושבמסגרתה מגיע עשיו הרשע, ששמו הוא, מלשון עשייה, והוא כביכול מהווה את העדות, לכל מאמצינו.

עם זאת, כאשר יעקב מראש בא מולו, מול עשיו, מתוך מגמה לפגישה דרך "דורון", "מלחמה" ו"תפילה" על מנת שלא להיכנע ליצר הרע שבא להזיק לנו ולמה שעבורו טרחנו, (שזו מטרת ה"לשמה" על פני טענות היצר של ה"לא לשמה" עד כדי שלא ולא לשמה), בכל צורה והוא לא מאפשר לנו את מה שמוכר כ"מתוך שלא לשמה נגיע לשמה" - אך עדיין, יש הבדל בין יצר הרע שמכונה לבן ובין עשיו, כשתי "קליפות" שונות - לבן הוא סמל לקליפה ששייכת למצב שבמסגרתו אנחנו עוד בזמן העבודה והיגיעה בדומה לכל אותן שנים שבילה יעקב בביתו וטרח ועבד, שזו ברוחניות יגיעת האדם להשגה רוחנית. והשגה זו באה לידי ביטוי ברכוש, כמו צאן, בנים ובנות שהן כאותן השגות פנימיות שבנפשנו, בקיום קשר עם הבורא, שזו הרי המטרה. עם זאת, לבסוף, אנו נמלטים עם מה שהשגנו, כמו שיעקב בפרשה נמלט מלבן, כעין אותה המלטות מיצר הרע, לאחר ההשגה בדברים שבקדושה כגון רכושו ונשותיו.

לבן, שרודף אחר יעקב ומשיגו, הוא אותו הבירור שבתוכנו, שרודף אותנו ורוצה להבהיר לנו שרק נדמה לנו שהשגנו קדושה, ושהכל בעצם זה שקר ושייך לאגו שלנו ושזו לא רוחניות או קדושה. היינו, שטענת לבן ליעקב היא, שכל השגותיו לא שוות כלום והן לא רוחניות אמתית ועל כן אל לנו לשקר את עצמנו במחשבה שיש בידינו, קשר עם הבורא, ובטח שלא בשונה משאר אנשים בעולם שטוענים לכך, או לא טוענים לכך. ומסביר הרב"ש שלבן, נקרא לבן כי הוא כביכול בציור של צדיק שרוצה שנמשיך לעבוד עבורו עוד ועוד מטעם ניצולו אותנו בטענה שאם נעשה זאת עוד, אז באמת נשיג את האמת ולא שהוא לרעתנו, אך זו דרך הרשעים שמגיעים בנו, בלבוש של צדיקים. שהרי אם נרגיש מראש את הרע שבנו כברור, אז נוכל לברוח ממנו ולא נצטרך להתמודד עמו, אך כפי שניתן לראות, זה לא כך. הרשע, יצר הרע, "מתחפש" למי שהוא בעדנו ולטובתנו וכך הבירור שלנו, קשה יותר, עד שנוכל ללבן את הדברים בתוכנו כראוי ולעמוד על שלנו, כשצריך. ואכן, מרגע שאנו מתחילים להעריך את מה שעבדנו בשבילו ואפילו אם זו השגה רוחנית הקטנה ביותר, היא שלמה, מבחינת האמונה שבנו שנמדדת במדרגות שכל אחת שלמה בפני עצמה. היינו, שאמונה שלמה, גם כשהיא בדרגה הכי קטנה, היא בשלמותה, ועלינו להעריכה כשיא האמונה כי ממילא מדובר בדבר מה כה נשגב, שזוהי "רוחניות", במסגרת כל העולם החומרי והעכור הזה, ומכאן, צריכה לנבוע מאתנו ההערכה לכל השגה, קטנה כגדולה.

יעקב, שמבין זאת, היינו, שרוצה לשמור על מה שרכש בבית לבן ולא לוותר על אמונתו (רכושו – שרכש אמונה), עורך בסופו של דבר "ברית" עם לבן הרשע, שממנה, ניתן להבין שהדרך לשמור על המצב הרוחני, זו יראה. והדבר בא לידי ביטוי בשבועתם זה מול זה, כאשר לבן נשבע באלוקי אברהם אך לאחר מכן מוסיף ו"באלוקי נחור", כשהוא אומר בעצם במילים אחרות, כל מה שעבר לקדושה, יעבור אח"כ שוב אלי, שכן, נחור הוא עובד עבודה זרה ומסמל את הטומאה, שלא כמו אברהם אבינו. זאת אומרת, שלבן מקווה "לינוק את השפע" שהושג על ידי יעקב בעבודת הקדושה ולהפילו אליו, למקום הטומאה של אהבה עצמית במסגרת העולם הזה. יעקב שנשבע גם הוא מולו, מייצג את תכונת היראה שמאפשרת לו להעריך את השגותיו ואמונתו בבורא עולם, כשהוא מזכיר את "פחד יצחק" אביו, הוא נשבע, כאשר מכאן מובן שהוא מחשיב את האמונה שבידיו, כרכוש גדול שאותו הוא חושש לאבד, כפי שאדם ברמה הגשמית חושש לאבד אוצר גדול או כמו שאמרו חכמים במשלים שונים, שמי שטיפש, הוא מי שאינו מעריך את מה שיש בידו ועל כן, מאבד את מה שהשיג, מפני שהוא לא התייחס ביראה, לדברים החשובים. ומכאן עלינו ללמוד, באותו אופן, שכאשר אנו משיגים מדרגה כלשהי ברוחניות, ולו הכי קטנה, עלינו לפתח יראה כלפי הבורא ולדעת ש"יראת ה' היא אוצרו" שאחרת, יאבד לנו האוצר, שהיא אותה יראה, שאמורה להגן על מה שהשגנו וחס ושלום, אנו עלולים שלא להעריך וכך, יפלו הדברים לקליפות שבנו.