שמונה, הוא המספר המבטא את הנצח, אם מבחינת ה"אינסוף" שבו ואם מבחינת המחזוריות שהוא מסמל בכתיבתו, שאינה נגמרת, מה שדומה לנצחיות מבחינה מחזורית, כך שאם דבר מה כל העת חוזר על עצמו, הוא כאינסופי. הוא כנצחי. ומכאן, ניתן להבין שחנוכת המשכן, המגיעה לאחר שבעת ימי המילואים ביום השמיני, כוללת בתוכה לא רק את המעמד הנצחי והאינסופי שאליו הגענו כעם ושתמיד גם נהיה בו, אלא שמעבר לכך, מרומזת בעניין אותה עבודה מחזורית שמתבצעת במשכן ולא מפסיקה, בחיצוניות, אך בעיקר כמובן בפנימיות, מבחינת עבודת האדם הנדרשת ממנו כל העת, אל מול הכוח העליון. מולו, מול הבורא, עלינו כל העת "לעבוד" מתוך הכרתנו בשפלותנו ובו, כעליון עלינו, ובזה, אנו עבדי ה' כמו משה שנקרא "עבדו". ומתוך השגת מעמד זה של להיות עבדי הבורא, אנו משתחררים מכל עבדות אל מול העולם החומרי והגשמי, שכולא אותנו וסוגר אותנו בכבליו, במסגרת חיים של גוף שכל עניינם הוא כתחרותיות בלתי נגמרת וכמו מרוץ, לשם סיפוק האגו ומאווי היצר, שאינו מניח לנו וללבנו עד יום מותנו. עם זאת, הזוכה להיות בדביקות בכוח העליון, הוא מי שזוכה להיות בן חורין וחופשי מכבלי העולם, כך שהוא אינו תלוי עוד בגחמות הגוף, כי הנשמה החופשית, היא ההשגה של האדם שנמצא בקשר עם הבורא. והנ.ש.מ.ה, לא מן הסתם מכילה בתוכה גם כן את אותיות הספרה שמו.נ.ה, כסמל לנצחיותה.

הנשמה, היא כלי. כלומר, היא כעין "חיסרון" או רצון, שמלא באור ה' והיא נמצאת תמיד קשורה בו, כפי שגופנו הבשרי, קשור לחומר וחווה את העולם הזה, באמצעות החושים הגשמיים. כך הנשמה, היא ה"גוף העליון" שלנו, שחווה את המציאות הרוחנית, על ידי קשר לבורא. והוא, הבורא, משגיח עלינו ומתקשר אלינו, על ידי עבודת הכהנים שבנו, וכאותו מצב עליון שיש באדם, שבמסגרתו הוא זוכה "לשרת בקודש" את הכוח העליון, כי בדומה לאהרון הכהן, הצדיק, שזהו מצב שבתוכנו, יכול להיות בקשר עם הבורא ברמת הקדושה, המובדלת מן החומר שאינו קדוש, ולכן גם מוזכרת בפרשה ההוראה שעלינו "להתקדש", מול הבורא ככתוב "כי קדוש אני". ומשכך, כשאנו באותן התכונות מולו, אנו יכולים גם להשיג את ברכת הכהנים המוזכרת בפרשה ככתוב "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". כך שמי שזוכה לברכה זו, כמובן שברמה החיצונית של תפילות היום, אך בעיקר ברמה הפנימית, הרי שזהו מי שמשיג את הברכה והשמירה, באופן שבו יש לו "שלום" שהוא אחד משמותיו של הקב"ה הנקרא גם "שלום". והשגה זו של האדם בשלווה הפנימית, של אי מלחמה עד כדי אהבה וכאמור, ב"שלום", היא ההשגה שמורגשת בחוויית הנשמה של האדם, שהולך בדרך הרוחנית ולא מתייאש מלהתגבר על גחמות הגוף אלא מוכן להקריב את הרצון לקבל הנאה הבהמי שבו, על פני המזבח. ואפשר להגיד אפילו בעצם, שעל ידי הגוף, על ידי הרצון לקבל המתנגד בנו לפן הרוחני שבחיים, דווקא על ידו אנו מתעלים לדרגה הרוחנית הנשגבה, שאליה אנו שואפים.

דרך האדם, כידוע על פי חכמת הקבלה, מסומלת בעזרת ג' קווים שהם ימין, שמאל, ואמצע המפשר ביניהם. קו ימין, הוא תכונת החסדים שבהם אנו צריכים רוב הזמן לדבוק ולהיות בשמחה וללא ביקורת על הבריאה אלא להצדיק את הבורא בכל שעובר עלינו, כהשגחה לטובה, על המציאות שלנו. לכן גם קו זה של הליכה בו מסומל במילה "ברכה" כמו שכתוב "יברכך ה' וישמרך", באופן שהשמירה עלינו, היא מיצר הרע הבא מולנו בטענות שונות ומשונות שדרכנו הרוחנית, לא תצלח ושהיא אשלייתית. אך עם זאת, ככל שהאדם דבק בקו ימין ומה עוד, מתגבר על טענות היצר, או אז מתגלה אליו הבורא שנסתר ממנו במסגרת יצר הרע כמו שאומרת הברכה "יאר ה' פניו אליך ויחונך". היינו, שלמרות שמתוך הליכה בחסדי קו ימין אין לנו השגה ממשית בבורא אלא שזוהי בדיוק האמונה, הרי שאו אז מתעורר בנו היצר שממנו האמונה נחבאת ועל כן, כשאנו מתגברים עליו, מאיר ה' פניו אלינו ברמת גילוי. ששני קווים אלו באים לידי ביטוי בברכת הכהנים ומשתלבים בסופם לקו אמצעי של שלום ככתוב "וישם לך שלום". היינו, שלא תהיה בתוכנו עוד מלחמה פנימית בין שני המצבים אלא התקשרות ומעין פשרה, במה ובמי ששולח לנו הן את הימין והן את השמאל שזהו הבורא בעצמו, המוליכנו בדרך המושגחת לטובה, מכל כיוון, עד שהוא שורה בלבנו, המהווה לו משכן, כמו אוהל משכן, שבו עם ישראל עובד את ה', במדבר