במסכת תענית, מסבירים לנו החכמים, שחטא המרגלים אירע בתשעה באב, שזהו אותו זמן כידוע, אשר בו חרבו שני בתי המקדש. וכשאנו בוחנים את אותו אירוע, בו המרגלים נשלחו לרגל את הארץ, הרי שהחומש מציג את המסע הזה, של ריגול, מצד אחד כמצב של "לתור" את הארץ, שהוא מלשון יתרון, כך שמטרתם הייתה להביא בשורה טובה על המקום אליו אנו פוסעים ונמצאים בו כיום, כארץ ישראל. לעומת זאת, בספר דברים, פעולתם נקראת "ויחפרו", שעניינה מלשון "חרפה", כך שבמקום להגיע ולספר בטובה של הארץ המובטחת, הם הביאו את חרפתה ובזה, הוציאו את דיבת הארץ וכמו כן, את דיבת ה'. שכן, מי שחושב שהבורא לא יכול להכניסנו לארץ עקב המצב השורה בה, הוא לא רק מי שמוציא את דיבתה אלא הוא גם מי שמוציא את דיבת ה' ומביע בכך את חוסר יכולתו של הקב"ה למלא את הבטחתו לנו, מה שכמובן גם מצביע על חסרון אמונה בכך שהבורא, יכול לעשות הכל כ"כל יכול". ובהתאם, מבחינת פנימיות הדברים, גם האדם הפוסע בדרך הרוחנית בכוונה לשנות את טבעו האגואיסטי לטבע אלטרואיסטי, נתקל לא פעם בהרהורים אחר יכולת הבורא לקדמו הלאה.

זאת אומרת, שמבחינת הפנימיות, ארץ ישראל, היא אותה נחלה של "לשמה" ושל רוחניות, שאליה שואף האדם ועל כן, כשהדרך מתארכת, כשהקשיים מתגברים, נדמה לאדם שהוא לא יוכל לכבוש את הארץ, עד כדי כך שהוא לא מאמין ביכולת הבורא להביאו לרוחניות, על פני הגשמיות הכה חזקה אשר שולטת בחיינו. ולפיכך, דווקא ברגעים כאלו, בזמנים שכאלו, נצרך האדם לחיזוק האמונה ולהפנמת התובנה שאמנם אין ביכולתו ובכוחותיו עצמו להשיג רוחניות, אך עליו להאמין בבורא. היינו, שאנחנו צריכים ברגעי החולשה להתחזק ולהבין ש"ישועת ה' כהרף עין" ומשכך, הבורא הוא זה שיכול להעבירנו מן הצד הגשמי, לצד הרוחני. ועד כמה שנדמה שאין לנו סיכוי להגיע לזה בעצמנו, אדרבא, מי שיכול להביאנו לכך הוא רק הבורא בעצמו ובכבודו, שכן, הוא זה שמוביל אותנו במסע שלנו, בכדי שנגיע למצב שבו יהיה לנו "כלי" שכל עניינו הוא האמונה בו וביכולתו. וכלי זה, הוא ביטוי לאמונה אמתית מעבר לשאלה הרדודה והשטחית של "האם אנו מאמינים שיש בורא" והתשובה האגבית של "כן" או "לא" שאינה מצביעה על התפתחות כלשהי ראויה, לעומת האמונה בכוח הבורא.

או במילים אחרות, אמונה, היא אינה מילה המבטאת דווקא את מה שהאדם אומר מהשפה ולחוץ בדבר האמונה בבורא, כי אם זוהי אותה יכולת מנטאלית להבין, שאם הבורא קיים, והוא קיים, אז הוא זה שיעשה בשבילנו את מה שצריך כדי שנגיע למחוז חפצנו. ודומה הדבר לכך שכאשר אנו מאמינים לחבר שלווה מאתנו כסף, כדוגמה, אז גם יש לנו אמונה בו שהוא יחזיר לנו את ההלוואה וזו לא סתם אמונה בחבר או בקיומו, אלא בתכונותיו, כנאמן, שדובר אמת, שיעמוד במילתו. ועל פי כל זאת, עלינו להבין שאמונה בבורא היא לא רק בקיומו כמעין דבר מה שתלוש ממציאותנו, אלא שזו אמונה בו כמו באותו חבר, שאמרנו עליו שהוא נאמן, שעומד במילתו ולא משקר לנו, כאשר הוא טוען בפנינו שהוא יחזיר לנו את החוב. ואם כך הוא הדבר, הרי שבבואנו למצבים קשים וירודים מבחינת הדרך הרוחנית, עלינו להאמין בבורא שמראה לנו את הכלי שפיתחנו ואשר בו אנו זקוקים למילוי באור ה'. שאור זה, הוא ביטוי ליכולת שלנו לשים מבטחנו בבורא כקיים ולא כפיקציה, אלא כדבר אמתי, שמשגיח עלינו ועל חיינו ולכן אנו שמים מבטחנו בו, או בפשטות, "מאמינים בו", שזו גישה מעט יותר מפותחת למושג האמונה, על פני הגישה ההמונית של טענת אמונה שבמסגרתה רוב בני האדם רק טוענים ל "יש" או "אין" בורא, מבחינתם. היינו, שאם אנו טוענים לאמונה בכוח העליון להבא, או שומעים אדם אחר הטוען לכך, עלינו להבין שמושג זה של "אמונה", הוא אינו מצב שטוח ורדוד של אמירה סתמית, כי אם המדובר על יכולת ממשית של לבטוח, במושא אמונתנו, כי סוף כל סוף, אנו לא עוסקים בדרך הזו ב"נדמה לי" ומה שהאדם טוען לדעתו השכלית, אלא שמדובר על השגה של ממש, בקיום מציאותי.