יש "קדושה" ויש "טהרה". ובטרם האדם משיג קדושה, עליו להשיג טהרה, שכן, מפני שהאדם מקולקל ולא מתוקן, זאת אומרת שכל עוד האדם לא עובד עם הכלים הנכונים המאפשרים לו קשר למציאות רוחנית, אז הוא קלוקל ועל כן, עליו להיטהר קודם כל מכלים אלו שבו ואח"כ, יוכל להשיג כאמור, קדושה. ובכדי להשיג הן טהרה והן קדושה, האדם צריך לפעול לפי עצת ה' שעיקרה הוא לימוד תורה וקיום מצות. שעל ידי כך, האדם יכול לחוש שהוא נמצא בכלים קלוקלים ועל פניהם, לזכות בתיקון של טהרת הכלים הללו שלאחר מכן, הם יוכלו לקבל לתוכם את האור העליון וזו, תיקרא קדושה. ומביא הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל הסבר שעל פי הזהר הקדוש כתוב: "התורה נקראת קדושה שכתוב 'כי קדוש אני ה''. וזו היא התורה שהיא שם הקדוש העליון. ועל כן מי שעוסק בה נטהר ואח"כ מתקדש שכתוב 'קדושים תהיו'. קדושים היו, לא כתוב אלא תהיו, תהיו ודאי. כלומר, שהוא הבטחה שע"י התורה תהיו קדושים". ומסביר הרב (הרב"ש), שבמידת קבלת האדם על עצמו עול תורה ומצות, כך הוא יכול לזכות לטהרת הכלים שלו שכאמור, לאחר מכן, הוא גם יזכה לדביקות בבורא, שנקראת "קדושה", שזהו הפך המצב הנוכחי של האדם, טרם תיקונו, שזה נקרא "טומאה".

ובכדי להבין את הדברים צריך לדעת את תחילתם, כמו שמסבירים המקובלים, שמטרת הבורא בבריאתו, היא כדי שהוא יוכל להשפיע לנבראים טוב ועונג שהרי תכונתו היא לתת ולא לקבל, שזו תכונתנו (רצון לקבל וחיסרון). היינו, שהוא ברא נבראים, שמרגישים חיסרון (כלים) של רצון בתוכם, לקבל הנאה, וההנאה הזו, כל כולה באופן של אהבה עצמית ואגואיזם. כלומר, שהאדם רוצה את המילוי בתענוג לעצמו, גם כשזה כביכול קשור לאחרים, עם כל זאת, אם האדם לא מתוקן, כל חסד שהוא עושה אפילו למען אחרים, הוא עושה זאת לשם עצמו, כך שהוא מקבל מכך איזשהו סיפוק, כך או אחרת. והמצב הזה, שבו הבורא שרוצה לגרום הנאה, בורא כלים עם חיסרון להנאה, זהו טבע הבריאה, שבמסגרתו אין הבדל בין האדם לכל יצור אחר כמו בהמה למשל, כי כולם רוצים למלא את עצמם בתענוג ועל כן, אנחנו משולים לבהמות כל עוד לא תיקנו את עצמנו. והצורך הזה שיש לנו בתיקון, נובע בד"כ, מתוך ניסיון החיים שמוכיח לנו שלמרות הכל, אין לנו באמת הנאה בחיים או לפחות, כזו הנמשכת למשך זמן ומה עוד, שלא פעם אנו מרגישים ייסורים בחיים שלנו ועל כן, אנחנו מתחילים להבין שכדאי לנו שלא להיות בכלים (חסרונות) של בהמה, כי אם עלינו להתעלות למדרגת האדם, שאליה נועדנו. היינו, שמפני שבאדם יש פוטנציאל רוחני, הוא לא יכול להסתפק בחיי העולם הזה החומרי והגשמי ומשהו בו כל העת דוחף אותו לחיפוש אחר משמעות החיים, לחיפוש אחר משהו נשגב יותר, ממילוי רצונות פשוטים של הנאה שחולפת.

ובהתאם לכל זאת, אם האדם, בטח שאדם יהודי, מתחיל להרגיש שאכן אין לו סיפוק בחיים והוא מבין שזה קשור לרוחניות ולהקב"ה, אז האדם מתחיל ללכת בדרך זו של יהדות ובעיקר של פנימיות התורה, על מנת שיוכל להרגיש הנאה רוחנית והתרוממות מעל כלי הקבלה הטבעיים של הרצון לקבל הנאה גשמית, שיש לו בעולם הזה. שבמילים אחרות, כבר אנחנו יכולים להבין, ש"טהרה" הוא מושג הקשור בניקוי הפנימיות של האדם מאותם כלים של רצון בהמי, להנאה מן החומר, שיש לו בחיי העולם הזה. וטהרה זו, היינו, שהאדם ירגיש שהוא רוצה להיטהר ושגם ירגיש שהוא "מלוכלך", מושגת ומורגשת באדם באופן של "הכרת הרע" שהוא חש, כאשר הוא לומד את התורה בצורה נכונה. כלומר, שלימוד התורה וקיום המצות, צריך להיות על הכוונה של להיטהר, באופן שיורגש במי שלומד ומקיים מצוות, עד כמה הוא בזוי ונמוך ושכל רצונו זה כמו רצון של בהמה, רצון של אהבה עצמית וחשק לתענוג, הקשור על פי רוב, בגוף וביצריו. ובעצם, מפני שהאדם עוד לא זוכה על ידי קרבתו ליהדות לתענוגים ורוחניות, אז הדברים מורגשים בו בצורת עול ככתוב "עול תורה ומצות", כי האדם מרגיש את הדברים לעול עליו, אל מול הרצון לקבל הגשמי שהוא מתחיל לראות שהוא מזוהם ברצונות של בהמה ולא רצון של אדם עם פוטנציאל רוחני, כמוסבר.

ומסביר הרב"ש, שאכן בתחילת דרכו של האדם, להתעלות רוחנית, היהדות מורגשת בו כ"עול" כי הכלים שלו טרם תוקנו וכל מהותו הגופנית, מתנגדת למצב זה של רוחניות, כי מה לגוף ולרוחניות?! עם זאת, התורה ומה שכתוב בה מתחלקים לשני חלקים שהם "תריג עטין" ו"תריג פקודין". ש"עטין" זה מלשון עצות, ו"פקודין" הוא מלשון פיקדון, כי יש בכל מצווה ומצווה אור המופקד בה שממנו האדם יכול ליהנות, אך בטרם שהוא תיקון עצמו כמוסבר, אין לו הנאה מהרוחניות אלא שהוא פועל בדרך של עצות, של "עטין", איך לזכות לאור המופקד בכל מצווה שהוא מקיים. כך שרק לאחר שהוא הולך בדרך העצות (הכנה לרוחניות ולקדושה) אז הוא יכול בהמשך גם לקבל את ההנאה באמת, מכל הקשור בדרכו הרוחנית (פקודין). ובכדי שזה יקרה, היינו, כדי שהאדם יוכל ליהנות באמת מהחיים וליהנות מהרוחניות, הוא כאמור, קושר עצמו לדרך היהדות, שמגלה לו את הרע שבו, שזהו הרצון לקבל שהבורא ברא והאדם לאחר מכן, נמצא בעולם ודומה ליתר הבריות שכל רצונן הוא ליהנות לעצמן והן לא קשורות לרוחניות אך גם לא סובלות ייסורים כמו שהאדם סובל. ובעצם, מתוך שהאדם לומד תורה, מקרב עצמו ליהדות, מקיים מצוות, אז הוא מתחיל לראות בעצמו ועל עצמו, כמה הוא רחוק מהבורא, מקדושה, מרוחניות ושכל מהותו היא הנאה גופנית, יצרית, תאוותנית, עד שהוא מבין שהוא רוצה להתפטר ממצב זה שמונע ממנו את העליון הנשגב. והרצון הזה, שלא להיות בכלים בהמיים שגורמים לאדם סבל, הוא שמביא או יביא אותו לכך שהוא ישיג טהרה, כשלב ראשון, שבמסגרתו הוא יקבל מהבורא "כלים חדשים", שהם הרצון להשפיע ולא הרצון לקבל.

זאת אומרת, שהכלים שבהם הבורא ברא אותנו שהם כלים של רצון לקבל וחיסרון גשמי, יהיו מורגשים באדם הפוסע בדרך הרוחנית, ככלים שהוא לא רוצה לעבוד עמם עוד והוא רוצה שיהיו לו כלים של יכול ל השפיע, כמו שיש לבורא, רק רצון להשפיע ולא לקבל. שבמידת השגת האדם כלים של רצון להשפיע, כך הוא דומה לבורא ועל כן נקרא שהוא "דבק" בו, כי לשניהם יש אותו רצון. ועל כך מסבירים חכמים ש"מה הוא רחום, אף אתה" או "מה הוא חנון, אף אתה", היינו, שבאמצעות השוואת הצורה של האדם ממצבו למצב של הכוח העליון (שרוכש את אותם רצונות וכלים) כך הוא יכול לחוש בעליון וליהנות מאותה הטבה שהבורא רצה לתת. וצריך להבין שהבורא רוצה לתת לאדם מאה אחוז הנאה אבל כל עוד האדם לא תיקן עצמו, הוא יכול לקבל את אותה הנאה רק בחסרונות גשמיים ונמנעת ממנו ההנאה האמתית בחיים, שזו ההנאה מרוחניות. ולפיכך, אם האדם מקרב עצמו לדרך הרוחנית, אז הוא יותר ויותר מתחיל לחוש כיצד הגשמיות מונעת ממנו רוחניות ועל כך הוא מבקש מהבורא תיקון שכמו שהוא ברא אותו בכלים של רצון בהמי, הוא מבקש מהבורא שינוי ומתפלל אליו שייתן לו כלים שהם יורגשו בו כרצון להשפיע, שכמו שהבורא רוצה רק להשפיע כך האדם ירצה אותו דבר. ועם זאת, הרצון להשפיע שהאדם משיג בתיקוניו, זו רק טהרה, כי מטעם עבודתו הרוחנית ותפילותיו, הבורא נענה לו וגורם לו כאמור "הכרת הרע" של מצבו ומשכך, הוא מעבירו מכלים חומריים, לכלים רוחניים. היינו, מכלים של רצון לקבל, לכלים של רצון להשפיע. אמנם, מטרת הבורא בבריאה לא הייתה שהאדם ישפיע כי אם שיקבל את הטבת ה' ולכן, השלב הבא שהאדם משיג זוהי קדושה. שקדושה, זו היכולת לקבל, על מנת להשפיע.

או במילים אחרות, יש שני שלבים בדרך הזו, של הרצון למימוש הפוטנציאל הרוחני שלנו, כך שבשלב הראשון, יש לנו צורך בטהרה, שעניינה של טהרה זה שנצליח להגיע למצב שבו אנחנו עושים את כל מה שאנו עושים, לא בשביל לקבל לעצמנו, כי אם כדי לעשות נחת רוח לה' שרוצה שנעסוק ביהדות שמתקנת אותנו. עם זאת, כמובן שהבורא לא זקוק לאותה נחת רוח כלפיו, אלא באופן, שגם זה דבר שהוא לטובתנו והיא, טובתנו, עושה לו נחת רוח. ומכאן, לאחר שהאדם מבין שעליו לפעול כמה שפחות עם הרצון לקבל שבו והוא רוצה לעבוד עם כלים דהשפעה (עשיית נחת רוח לה') אז הוא זוכה לכלים אלו, שהמילוי שלהם, באור העליון, יורגש בו כ"קדושה" שכן, האור העליון יוכל להיות מושפע לאדם והוא כבר לא יהיה בע"מ לקבל כי אם להשפיע. שדבר זה הוא כמו "צינור" כדימוי לאדם, שכל העת מקבל וכל העת נותן ואף פעם לא חסר לו דבר כי תמיד מקבל ותמיד יש לו תכונה של נתינה כך שה"קבלה" של ההנאה לא "סותמת אותו" כי היא על מנת להשפיע שזו קדושה. ושבזה, האדם מוציא את מטרת הבריאה של הבורא, אל הפועל. כי הנה, הבורא רוצה להטיב לנבראים אך כאמור, הוא לא יכול להטיב להם רוחניות, כי אם רק גשמיות, בהתאם לכלים שמורגשים בהם כרצון לקבל הנאה, גשמית. ובמידה שבה האדם כבר תיקן עצמו, טיהר את הכלים שלו מרצון לקבל לרצון להשפיע, מאהבה עצמית לאהבת ה', או אז, הבורא יכול לתת לו גם הנאה רוחנית ובזה, האדם עושה נחת רוח לבורא כי הוא יכול להשפיע לו לא רק גשמיות אלא גם (ובעיקר) רוחניות. היינו, שבצורה זו של טהרה וקדושה, יכול האדם להתקדש ולהיות קרוב לבורא ודבק בו ובעצם, לצאת מייסורי העולם הזה וסבלו ולהרגיש כל העת שמחה ותענוג, כאושר, שיורגש באדם באמת ולא כדבר שחולף, אלא שהוא יהיה בו בצורה מתוקנת, שמאפשרת לו לחיות חיים מלאים, כפי שהוא אכן רוצה, לחוש את החיים.