עניינים רבים ומגוונים מובאים בפרשת השבוע "צו", ביניהם כפי שניתן לקרוא בה, ציוויים הקשורים בהקרבת קורבנות ונושאים רבים אחרים, אך עם זאת, ניתן לכלול את הכל בשם הפרשה ובמילה "צו", שהיא המשליכה על עניין מצוות וכידוע, שלשון מצווה ומילת צו הוא מארמית, שזהו עניין של "צוותא", היינו, חיבור והתקשרות ולשם כך ניתנו כל המצוות. כלומר, שכל המצוות, מצד עשה ומצד לא תעשה, הן כולן נועדו על מנת לקשור את האדם לרוחניות, לקב"ה, ושהדרך הזו אליו, גם עוברת דרך הקשר שיש בין אדם לחברו שהרי עם ישראל במקורו הוא כ"איש אחד בלבד אחד". היינו, שעל ידי מצוות אהבת הבריות, מגיעים למצוות אהבת ה' או במילים אחרות, כדי להתקשר בבורא ולהיות מחוברים אליו, יש צורך קודם כל בהשגת חיבור אל כלל ישראל, כך או אחרת, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". ובאופן כללי, כשאנו מנסים להבין מהו הצורך שלנו ברוחניות, אז הרי שצריך לדעת שכל מה שאנו מחפשים זוהי אמת, בחיים הללו. שכן, אנחנו רואים שאנחנו נמצאים בחיים לא פשוטים, שהם לא פעם מרירים ומלאי סבל ואו אז, אם אנחנו מתפתחים דיינו אנחנו מתחילים להבין שזה כך, מפני שאנחנו חיים בתוך מה שמכונה על ידי המקובל בעל הסולם "רצון לקבל הנאה לעצמנו" שזהו יצר הרע. ויצר הטוב, כפי שמובן עד כה, הוא הפוך מהרצון לקבל לעצמנו, אלא שהוא הרצון להשפיע לאחרים, להגיע לאהבת הזולת, לאהבת ה'.

היינו, שמי כבר עבר דבר או שניים בחיים ומתחיל להרגיש שעם כל הנעימות שיש בחיים יש בהם גם סבל רב, אז אדם כזה ירצה לצאת מסבלו ויתחיל לשאול לגבי האמת שבחיים. הוא יתהה האם אלו החיים האמיתיים, או שאולי ניתן להשיג חיים אחרים, של טוב ותענוג שאינם מהולים ביסורים כל כך גדולים. ומשכך, ואם התמזל מזלו של האדם להגיע ללימוד התורה ובעיקר את פנימיות התורה, אז הוא יקבל הכוונה איך אכן ניתן לשנות את החיים ולצאת מהסבל שבהם ובהתאם, להשיג חיים טובים ומאושרים שקשורים באמת. והיא, ה"אמת", עניינה בורא עולם כמובן, כי הוא המוחלט ו"אין עוד מלבדו" והוא מכוון את הכל ומשגיח על הכל ועל כן, כל עוד אנו מנותקים ממנו ולא קשורים בו, אנחנו חיים ב"עלמא דשקרא" (עולם השקר) וזה המצב, שגורם לנו לחיות חיים נחותים. זאת אומרת, שאם החיים שלנו היו קשורים בבורא, באהבה אליו ולנבראיו ולא לחיי הבהמיות הפרטיים שלנו שכל העת אנחנו מחשבים בהם איך למלא את עצמנו, בדומה לבהמה, אז היינו יכולים לחיות את החיים בצורה מלאה, טובה ומאושרת. והסיבה שאנו לא מצליחים לחיות אותם כך, היא מפני שהבורא ברא אותנו ב"כלים" (חסרונות) שעניינם הרצון לקבל הנאה לעצמנו (אגואיזם) והכלים הללו, מרחיקים אותנו מה' כי הם יצר הרע. ור"ע מפרשים כ"רצון עצמי" או רש"ע, שהוא "רצון של עצמי" וזה מה שמרחיק את האדם, מהבורא, מהטוב, מהאושר שאליו הוא מייחל.

על כן, במידה שבה כאמור האדם כבר מפותח דיו ורוצה להיות שונה מבהמה שבעולם הזה, שכל עניינה הוא למלא את הרצון לקבל לעצמה, כמו שגוף האדם פועל, או אז, האדם הזה יכול להתחיל להבין שהרוחניות, היא שביל שמוביל אותו להתעלות זו, של יציאה מהרצון לקבל ויצר הרע, כך שהוא יוכל לחיות בדרגת אדם ולא בדרגת בהמה ובזה, הוא יוכל לחיות את החיים הטובים, שקשורים בלעשות נחת רוח לבורא (להשפיע לו) ולא בנחת רוח לעצמו (שזהו מילוי הרצון לקבל).  ועם זאת, הפסיעה בשביל הזה, בדרך הזו, של להתקשר לכוח העליון ולטוב, היא מעין מסע שמי שמתחיל להיות בו, הוא מי שמסוגל להבין, להפנים, שעליו לעבור תיקונים כאלו ואחרים, מהכלים הטבעיים שלו של אגואיזם, לכלים של אלטרואיזם, שהם הכלים הקושרים את האדם, לקב"ה. ובכדי שזה יקרה, האדם צריך להתחיל לחוש שבאמת חסר לו כלי כזה, שיורגש בו חיסרון שיהיה "על מנת להשפיע", כפי שיש לו כלים של רצון לקבל, שהוא רץ למלא אותם ובכך, הם השולטים בו ובחייו ולא הוא השולט.  וכותב הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל) כך: "ועל עניין חסרון זה שמעתי מבעל הסולם, שאמר בשם רבו אדמו"ר מפורסוב זצ"ל על פסוק "צו את אהרן" – ופירוש רש"י, אין צו, אלא לשון ' זירוז מיד ולדורות'. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ואמר על זה פשט ש'כיס' הוא כלי, שבו מכניסים כסף. ומדרך העולם, שדואגים ונותנים יגיעה בכדי להשיג כסף... שברוחניות, אין להאדם להתפלל שה' יתן לו שפע ואורות אלא עליו לדאוג מקודם שיהיה לו כלי, היינו רצון וחשק להשפיע לה' היות שמצד הטבע יש לנו אך ורק רצון לקבל ולא להשפיע".

ובהתאם לכל זאת, אנו מתחילים להבין, שבמידה ובה האדם כבר מרגיש שהוא סובל בחיים הללו וכמו כן הוא מבין שהרוחניות היא הדרך שתוציא אותו מן הסבל, אז הוא צריך להתחיל ללכת בדרך הזו של הרוחניות. והדרך הזו, היא רכישת כלים של "רצון להשפיע" לבורא ולעשות לו נחת רוח וטוב, כפי שהאדם רוצה בטעיות הכלים שלו למלא את חסרונותיו, בדומה לאדם שמרגיש חשיבות בלהתייגע על מנת למלא את כיסו למשל, בכסף, או את בטנו במזון וכדומה. ואם האדם לא מרגיש שיש לו חיסרון כזה שבאמת יש לו רצון וחשק "להשפיע לבורא" אז הוא צריך לבקש זאת מהבורא. כך שכמו שבחיים הללו כשאנו רוצים להשיג משהו אנו סובלים עד שאנו לא משיגים אותו ויש לנו חיסרון שמביא לנו ייסורים, כך ברוחניות. כלומר, שהאדם צריך לשאוף להרגיש שיהיה לו כואב שחסר לו הרצון האמתי לרוחניות, לדרך ההשפעה ואת זה הוא יבקש מהבורא. ומסביר עוד הרב"ש שאל לו לאדם לשקר את עצמו ולהגיד שאכן חסר לו כלים כאלו ושהוא רוצה אותם, אלא אם הוא לא במצב הזה, אז שירגיש שסובל, מזה שלא סובל, היינו, שהיה רוצה שבאמת יהיו לו כלים לרוחניות, חסרונות לקשר עם הבורא, שבחסרונות אלו אולי יחוש שמתייסר אבל הם בסופו של דבר יתמלאו ועל כן, שיכאב לו שלא כואב לו, ממה שבאמת צריך להיות כואב לו. וגילוי שכזה שהאדם מתחיל לעבוד עליו, בנפשו ובלבו, גורם לו להתחיל להיות במה שמכונה בקבלת הסולם "הכרת הרע". היינו, שאני רואה כמה אני מרוחק מהבורא, ושאני לא באמת רוצה אותו ושלא אכפת לי מכלום מלבד זה שאני סובל וכדומה, וכך, על ידי גילויים אלו יכול להתחיל לבקש את הדבר האמתי ולהתקרב לבורא ולדרך האמת. ומושג זה של התקרבות וקרבה לאמת ולבורא, משליכה גם על עניין הקורבנות, שמלשון ק.ר.ב, ועל האדם לנסות ולהגיע למצב שהוא כל העת רוצה להתקרב לבורא ועל כן, מוכן להקריב את הרצון לקבל שלו, הבהמי, שכמו נשרף על המזבח, בדומה לעולת תמיד. שתמיד האדם ישאף לקשר עם ה' ובהתאם, יהיה מוכן לצאת מיצר הרע שלו ולא לשרות ולשהות בו עוד רגע אחד אלא להזדרז וללכת בדרך התורה ומצוותיה. ולא ניתן להגיע לקשר עם הבורא ולרוחניות, ללא תורה, כי הלימוד שלה וכאמור, בעיקר העיסוק בפנימיות שלה, הוא שמאפשר לאדם להגיע להכרת הרע, של רצונותיו לעצמו ולפיכך, לפיתוח הרצון לצאת ממצב זה ששולט בו. היינו, שע"י התורה מתגלים לו עניינים לגבי מצבו האמתי וגם התרופה למצבו. ועוד מסביר הרב"ש: "נמצא ש התורה שולחת לו את המחשבות הרעות, אולם אח"כ הוא בא לידי ייאוש, הוא מגיע לשפלות כזאת, שאין הוא יכול להאמין ש הקב"ה יכול לעזור לו לפי שפלותו, שהוא רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית. וזה שכתוב (בזהר בפרשת צו) 'היא העולה ומשטנת על האדם' – שהמחשבה הרעה הזו עולה על מחשבתו של אדם ונותנת לו להבין שאין אתה ראוי שהקב"ה יעזור לך, אלא  שהקב"ה עוזר רק לאנשים שהם יותר חשובים ממך... וצריכים לשרוף באש התורה (את המחשבה הזו) כמו שכתוב 'כה דברי כאש' אלא ה קב"ה עוזר לכל אדם".

ופירוש העניין במילים פשוטות יותר ובקיצור בהקשר לפרשתנו, שהאדם, שהולך בדרך האמת, מתחיל להבין את מצבו ואת הרצון לקבל שבו ועל כן גם מתחיל לדעת שכל מה שהוא צריך להשיג שזהו הפך הדברים הללו, זה רחוק ממנו ועל כן, הוא עלול להישאר בסבל של החיים האלו ובייסורי העולם הזה אם הבורא לא יעזור לו. וכשמגיע למסקנה כזו, הוא מתחיל לראות שהוא לא ראוי לכך, שהוא אדם שפל, שקרן, בזוי ומי הוא שהבורא יעזור לו וייתן לו אפשרות לצאת מעולם השקר לעולם האמת, עולם שכולו טוב?! ובכל זאת, על האדם לדעת שהבורא שולח לו מחשבות כאלו או יותר נכון התורה שיעסוק בה, או בעצם, שעליו להפנים שהוא צריך להזדרז ולעסוק בתורה, על מנת שתהיה לו אפשרות לצאת מהמצב השלילי שבחייו, למצב חיובי וטוב. ופרטים אלו, שמגלים לו את הרע לגבי עצמו ואת המרחק מהבורא, הם שיוצרים בו חיסרון אמתי לקשר עם ה' שיורגש בו באמת בסופו של דבר ככלי, שבתוכו יוכל לעתיד לבורא, להתגלות המילוי שאליו הוא שואף. וכל זאת, הוא ישיג על ידי התורה, שעל ידה הוא יוכל להתרחק מהרע שמרגיש ולהיות קשור בטוב ובבורא, כי התורה תגלה לו לאדם, את האמת על מצבו ואת השקר שהוא נמצא בו ועל כן, היא זו שגם תוביל אותו לדבר הנכון והראוי לו, בהתאם לחסרונות שהוא מפתח, לרוחניות.