סביר להניח, שהיה לנו הרבה יותר קל ללכת ולפסוע בדרך הרוחנית, אם הבורא בעצמו, היה מביאנו אליה. או במילים אחרות, אם הבורא היה עושה את מה שצריך לעשות, עבורנו, אז היינו יכולים להיות קרובים למימד הרוחני ולקב"ה, ללא מאמץ שכן, הכוח העליון, הוא זה שפעל עבורנו ואנחנו, לא היינו נצרכים לאיזושהי יגיעה מטעם גופנו, שכלנו וכדומה. ובהתאם, אנו מבינים מן התורה, שההבדל בין נח, לבין אברהם היה בדיוק זה. נח, פעל מתוך כך שהבורא הביא אותו, לאן שהביא אותו, מבחינת המדרגה הרוחנית שלו. לעומת זאת, אברהם, פעל כביכול מטעם עצמו ללא עזרת ה' על מנת להגיע לדרגתו הרוחנית. וכמובן שצריך לדעת שהכל ממילא הוא תמיד בעזרת הבורא וקשור אליו, אך לא על כך מדובר, כי אם על הרגשת המאמץ של האדם. אברהם, חש במאמץ האישי שלו בכדי להצדיק את דרכי ה' בעולם והיה לו מאבק אל מול טענות הגוף והשכל, שלא מוכנים לפסוע בדרך הרוחנית. ונח, שלא כדוגמת אברהם, קיבל את זה ללא מאמץ, "מלמעלה" כמו שאומרים. לנח, לא הייתה הרגשת המאמץ הנדרשת ומשכך, לא הייתה לו התגברות על טענות השכל והגוף, כפי שאברהם התגבר על טענות אלו שבו, שמקורן בחיי העולם הזה. וההבדל בין שני העניינים, בין שתי הדמויות הללו, הוא בקצרה ההבדל שבין "התעררותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה - שהיא הייתה הדרך של נח) לעומת "התעוררותא דלתתא" (התעוררות מלמטה - שהיא הדרך שבה פסע אבינו, אברהם).

הרוחניות, בניגוד לגשמיות, דורשת מאתנו דבר מה שהגוף והשכל שלנו לא מקבלים. כלומר, שפעולת הגוף והשכל של האדם, בעולם הזה, היא פעולה אינטרסנטית, שכל העת מפעמת בנו ובד"כ, בתת ההכרה, בנוגע למה שיצא לנו מדבר זה או אחר שאותו נעשה (אינטרס, שכר). לפיכך, אנו יכולים להבין את פירוש רש"י על ההבדל שבין נח לאברהם ש"אילו  היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי שלפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". זאת אומרת, שמבחינה זו של מדרגת אברהם שהתעורר מעצמו, "מלמטה", נח לא היה נחשב כצדיק, בדור שכזה, כמו של אברהם. ועל כך, מסביר הרב"ש שמילת "בדורותיו" זה שמיעוט הרבים הוא שניים והוא אומר "בעניין עבודה, כל מצב ומצב נקרא 'דור'... שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים שאז יש לאדם יגיעה גדולה בכדי שיוכל להתגבר על טענות הרשעים שמנקרות את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה... ואין לו עצה להתגבר עליהם אלא עם כוח האמונה למעלה מהדעת שזה נקרא שמכריע את טענת הרשעים עם כוח האמונה שלמעלה מהדעת" ובעצם, במושג רשעים, מתכוונים חכמי הרוח להורות לנו לא על בני אדם כאלו או אחרים, אלא על הטענות שעמן בא אלינו השכל ועם התלונות של הגוף, בנוגע לשאלות "מי ה' אשר אשמע בקולו" שהיא טענת השכל וכן "מה העבודה הזאת לכם" שהיא טענת הגוף.

ומכאן, ניתן לרדת לעומק הדברים ולהפנים שכל המסע הרוחני שלנו, נקבע על פי יגיעתנו והרגשת המאמץ שלנו, האישית, להכניע את הטענות הפנימיות שבנו, של הרשעים. שהרשעים, הוא מושג המכליל בתוכו את כל מה שמונע מאתנו להתקדם בדרך הרוחנית ועל כן, עלינו להתגבר על טענות אלו באמונה, שלמעלה מהדעת. עם זאת, אנחנו צריכים לשאוף להיות בדרגה שבה נוכל לפעול מטעם עצמנו ולא לחכות לרחמי שמיים, שהקב"ה יוליכנו לדרך הרוחנית, בלא מאמץ, שהרי, כמו שאומר הפתגם העממי "מה שבא בקלות הולך בקלות". ובעצם, אם לא נתעורר מעצמנו לעבודה פנימית, אל מול מחשבות והרגשות העולם הזה, לא נוכל לגעת ברוחניות באופן הראוי שכן, אם כל ההתעוררות שלנו תהיה "מלמעלה", אז כשהתעוררות זו תחדל, אנו נחדל מלהיות במצב הנדרש. והמצב הנדרש, הוא זה שבמסגרתו אנו כמהים אחר האמת שבמציאות ומוכנים ללכת לעברה ולהשקיע מעצמנו, כדי לזכות בה ולא להיות שטחיים ולחשוב שהכל זה מלמעלה, בלי מאמצי התחתון. אנחנו, הבריות והאנשים שפה למטה, צריכים דווקא לנצל את המצב הזה שבו כל מהותנו הגשמית מתנגדת לרוחניות ובזה, לפעול מעל הדעת שזו נקראת באמת "אמונה". היינו, שכשיש לנו טענות פנימיות מטעם השכל והגוף, זו הזדמנות, ללכת בדרך של אמונה שלמעלה מהדעת שמקורה דווקא בהתגברות על טענות הדעת. לעומת זאת, אם הדברים היו כבר מקובלים בנו בשכל ובכלים חומריים, אז לא היה לנו צורך באמונה אלא בידיעה, שעניינה הבלי העולם הזה ולא מה שאנו צריכים לשאוף אליו כאמונה, אמיתית, שבאה מתוך מאמצינו ויגיעתנו להשגת העולם הרוחני.