פרשת "כי תשא", היא פרשת חטא עגל הזהב. והחטא הזה, מרמז לנו על מצבנו, כבריות אשר סגורות בתוך עצמן, כמו בעיגול, המרומז במילת "עגל", ושמתוך מצב זה, אנו כל העת דורשים "זה הב". כלומר, שהחיים שלנו, במסגרת הקשר האלוקי, בא לידי ביטוי בדרישה לבורא "תן לי – תן לי". ועל כך אמרו העם, "אלו אלקיך ישראל", כלומר, שאין לנו יכולת לצאת מן המצב הזה שבו אנחנו סגורים באגואיזם שלנו ולו, אנחנו סוגדים. היינו, שאנו עובדים את הרצון העצמי שלנו למילוי חסרונותינו ובעצם, מציאות ה'  המתקבלת בנו, עניינה אגואיזם, שמייצר סוג של סגירות בבועת חיינו. כל זאת, נעשה תוך עבודה זרה לחומר דומם, כפי שאנו בתאוות חיינו כל העת כמעט, שכן, אנו דורשים רק הנאות הקשורות בתאוות אוכל, סיפוק מיני, רדיפה אחר חשק לכסף וכוח ובעצם, אנו חיים בתוך הנאה גשמית שאין בה חיים, רוחניים, כפי שאמורים להיות לנו.

וכבר מתוך זאת, עלינו ללמוד מהפרשה וממה שעברנו כעם, שאסור לנו להיות במצב שכזה ולתת לו לקרות, אלא שאנחנו צריכים להיות מודעים למה שקורה לנו וסביבנו ולעשות עבודה פנימית שתביא אותנו למצב של נשיאת הראש לשמיים, לכוח העליון, ככתוב "כי תשא", כך שנוכל להיות זקופי קומה ולדרוש את הדבר האמיתי. והדבר הזה, האמיתי שעלינו לדרוש, הוא שינוי טבענו בכדי שנהיה מסוגלים שלא להיות עוד חלק מהטבע "הרגיל", שאין לו שום משמעות בפני עצמו, אלא על ידי זה שיש בו בעולם בריות, המסוגלות להתעלות מעל טבען ולהשיג את מידת ההשפעה שמעל האגואיזם.

כך שכמו שהבורא נותן ומשפיע ואינו מקבל לעצמו חס ושלום, כך גם אנחנו צריכים לרצות להיות במידתו, כדי שלא נהיה עוד בצורת התלות המסכנה של קבלה לעצמנו ודרישה למילוי אלא ליותר מכך. זאת אומרת, שכמו שהבורא אומר על עצמיותו במילת "אנכי" בדיבר הראשון, וממשיך "...אשר הוצאתיך מארץ מצרים", בהתאם, גם אנחנו רוצים להיות כמותו, נותנים. שהרי הוא, כל "אנוכיותו" היא נתינה, כי הוא משתמש במציאות באופן זה, של למעננו ככתוב "הוצאתיך מארץ מצרים". ובדומה לו, גם אנחנו צריכים להשיג דרגה כזו, של יציאה מן ה"אני" שלנו, לזהות עצמית אנוכית, בדומה לו, אך שכל עניינה ומהותה היא נתינה ולא קבלה, כי הקבלה היא "עבודה זרה" ומה שקרוב ללבנו ואינו זר לנו, זו הנתינה. וכל עוד אנו עובדים את תכונת הרצון לקבל הנאה שבנו, זו עבודה שזרה ללבנו שבשורשו, הוא קרוב לבורא ולמצב בלתי תלוי, כי הנה, כך בתוך תוכנו אנו רוצים להיות; בלתי תלויים, לא נזקקים לקבל דבר מאיש וגאים, עד כדי כך שנוכל לתת מתוך עושרנו ואושרנו, באופן שאנחנו כבר לא תלויים בזולת.

ועניין "מחצית השקל" המוזכר בפרשה, זהו הסכום שצריך כל אחד בעם לתת, כדי שניתן יהיה למנות את ישראל, שכן, אסור לספור את עם ישראל באופן ישיר (מה שמרמז על כמות ולא על איכות), שפירוש הדבר, שאנו באים לידי ביטוי באיכותנו ולא בכמותנו. שדומה הדבר לאדם המביט בקופה למשל, שיש בה הרבה שקלים ובמידה וחסר שקל או שניים, זה לא כ"כ חשוב ואנחנו, לא רוצים להיות בלתי חשובים או בעלי תחליף. שהנמשל, הוא בזה שעם ישראל כולו, הוא כ"איש אחד בלבד אחד" עד שאם אפילו אחד מן העם חוטא, כולם עלולים לסבול בגללו ובעצם, אנו לא מוגדרים באופן של "כמות" שזהו מושג המשליך על כך שיכול להיות בנו חוסר או נגף, כי אנו כמוסבר מיוצגים באמצעות מושג ה"איכות", שאליו אנו קשורים. ומבחינה זו, אנו נחשבים כמי שמייצגים את הבורא בעולם. ובכדי לייצגו בעולם, עלינו לשאת ראשנו למעלה ולהיות גאים במלכנו ככתוב "כי תשא". וממשיך הכתוב "(כי תישא) את ראש בני ישראל", ללמדנו, שצריך להביט ברוחניות, באמונה, בבורא, באופן של שמחה וגאווה על שזכינו לכך ולא לזלזל בעצמנו, באמונתנו, בתורה או חס ושלום בבורא וביכולתו להביאנו למטרתנו.

עם זאת, הבורא לא רוצה להביא אותנו למטרה הנשגבה בלי שניתן קודם מעצמנו ככתוב "מחצית" ואת השאר, כמחצית נוספת, הוא ישלים. או במילים אחרות, ה"חצי שלנו" הוא בזה שאנחנו נבנה את הכלי והוא ישלים אותו, באור, שזהו החצי השני. והאור הזה, הוא הברכה אשר לה אנו מייחלים כמציאות רוחנית, שמשחררת אותנו מטבע אגואיסטי ושבמסגרת זו, אנחנו שואפים להגיע לרוחניות, שמשחררת אותנו מעבדות העולם הגשמי. העולם הזה, החומרי, שהוא עבדות מצרים, שמתאפיינת ברדיפה אחר תענוגות בזויים. והמרדף הזה, הבלתי פוסק בלמלא עצמנו, הוא הכלא שלנו כאן, במסגרת החוויה החומרית. ובעצם, ככל שנהיה מודעים יותר ללבנו ולמצבנו, הרי שכך אנו נרגיש ככלואים ואם נשיג זאת, או אז נרצה לצאת מכלאנו.

היינו, שנרצה להגיע למצב של הכרת הבורא מתוך הכרת הרע שבנו ובמקביל, נרצה שלא לחוש ברע שבנו אלא להיות בהכרת הטוב, כי הוא התיקון שמביא אותנו לכדי קשר עם ה'. שקשר זה, אינו בבחינת חיים דוממים של תשוקות ותאוות סתמיות כאמור, אלא שהמדובר במערכת יחסים אמיתית, מול הקב"ה, שבמעמד הר סיני וקבלת התורה נחשב ל"חתן". ואנחנו לעומתו, המיוצגים על ידי משה רבנו בתורה, נקראים "כלה" הבאה לחופה. וחכמים, מרמזים לנו בהתייחסותם למעמד התורה, שהמעמד הזה היה כמעין חתונה בינינו לבין הבורא. ולפיכך עשיית העגל, היא כנגד הכרת הטוב ומשולה לכלה, שזנתה ביום חתונתה, מוסיפים החכמים ומבהירים לנו.

ומכאן, ככל שאנו מבינים איך התורה קשורה אלינו, אז כמו גם כיום, ואנו שואפים להשיג מצב של שחרור מן העבדות הכפויה עלינו כאונס של גופנו את נפשנו, הרי שמוטל עלינו לעשות חשבון נפש ראוי ולנטוש כל עבודה זרה שמונעת מאיתנו את הקשר עם הבורא. ומתוך כך, תשרה עלינו הברכה הרוחנית, שתושג כ"אור" בכלים שנבנה, מתוך עבודה פנימית ותפילה לבורא, על מה שאנו רוצים. והרצון להגיע למצב הזה, הוא דבר מה שצריך להיות אמיתי בתוכנו ולא סתמי, כלומר, שתהיה לנו אותה הכרה במצב הרע ומנגד ההכרה במה שיכול להטיב עמנו ולעשות לנו טוב ובזה, מובן לנו גם עניין של איסור ספירת העם, מבחינה כמותית, בהקשר לאותה ברכה הניתנת לו לפני מסירת מחצית השקל ובסופה.

הברכה הראשונה שבתחילה, היא בכדי שלא נתרשם מהרע בפני עצמו, אלא נראה בו כהזדמנות לשינוי ותיקון שעליה אנו מוסרים את ה"חצי" שלנו. לאחר מכן, כשעולות בקשותינו ותפילותינו למעלה, הן לא נענות לפי מספר כי אם לפי סאת האיכות הניכרת בהם, כרצון אמיתי לרוחניות שעניינה קשר עם הבורא. ובזה, מובן לנו שאין לנו כאן מניין של כמה דברים רעים יש בנו, כי אם כמה תיקונים עשינו או בגודל של איכות שאנו אליה כמהים ובזה, שהיא תגיע אלינו, בסיום ספירת כל אותן מחציות שקל, המגיעות מן העם. וכידוע, מבחינה רוחנית, "עם ישראל" מעבר להיותו אותו העם המובן לנו מפשט התורה, כהמון אנשים ונשים, זהו עם שנמצא בנו, בתוכנו, כמעין תכונות שמיוצגות בכל אדם בצורת שאיפותיו הטובות לרוחניות.

זאת אומרת, שבתוכנו ובפנימיותנו, ישנן תכונות שמאפשרות לנו להגיע לתכונת הבורא, אך הן גם מועטות, כמו עם ישראל, שלעומת הגויים שבקרבנו, שזהו הגוף ורצונותיו, שמייצג את כל אותן תכונות שליליות ששולטות בנו ומפריעות לנו. ומפה, אנו יכולים להבין את הפנימיות, כפי שבחיצוניות עם ישראל הוא קטן או מעט, לעומת אומות העולם המרובות, כמו שכתוב שבכל דור ודור "קמות עלינו לכלותנו". היינו, שבמידת התייחסותנו לעצמנו כמו שכתוב ש"אדם הוא עולם קטן" כך נוכל לחוש כיצד כל אדם מישראל מחזיק בתוכו מאגר שלם של אפשרויות, להשגת הטוב וכל שצריך הוא לעוררו. וההתעוררות, מתאפשרת לא על ידי מניין וספירת המצבים הרעים אלא ש"על כל פשעים תכסה אהבה" - ומכאן, שאל לנו לספור את החטאים והפשעים שבנו, כי אם את התיקונים הדרושים לנו, מבחינת גודל ההשתוקקות שלנו אליהם ולהעלותם בתפילה, לבורא, שיברכנו במה שצריך, שזו האהבה, שלו אלינו ושבעז"ה נחוש, באהבה שלנו, אליו