התורה, מובן לנו דרך חכמת האמת, היא עלינו. היינו, שהיא אינה סיפור ספרותי יפה או היסטוריה לימודית, אלא היא נקראת "תורת אמת" כי היא עוסקת בנו ורלוונטית לנו תמיד, בכל זמן ותקופה, כי היא "אמת" והאמת, היא עניינה. ובכדי לראות את האמת, האדם צריך ללמוד את התורה על עצמו, מבחינת הפנימיות, עד שיוכל להבחין בעצמו גם ב"שקר" וממנו, לראות ש"זה לעומת זה עשה אלקים", שפירושו, שאי אפשר להבחין בדבר מסוים, בלי שיהיה לנו ההפך שלו. ומפני שכמו שאמרו חז"ל "אדם קרוב אצל עצמו", אז קשה לאדם להגיד על עצמו שהוא הולך בדרך של שקר ושהוא רשע חס ושלום, אלא שכל אחד מעדיף לראות עצמו כטוב, כאמתי, כצדיק וכדומה. ובכל זאת, מי שרוצה להגיע למטרה הרוחנית, שהיא האמת, אשר לפיה "אין עוד מלבדו" וש"מלוא כל הארץ כבודו", הוא מי שמעז להתחיל לברר דרך לימוד התורה, את השקר והאמת הקשורים בו ועל פיהם, לדעת כיצד לפעול ומה לעשות. והסיבה שהאדם בד"כ מגיע לעיסוק בעניינים אלו היא על פי רוב מתוך כך שהוא רואה שלמרות כל מה שהוא עושה בחייו, אין לו הנאה שלמה ולא פעם, יש לו אפילו סבל רב בחיים. זאת אומרת, שהסיבה שהאדם מתחיל ללכת בדרך חכמת האמת, היא מפני שהוא מרגיש שהחיים שלו הם שקר שכן, הוא לא מאושר בהם והוא מונע רק על ידי הרצון לקבל הנאה שבו, שמכתיב לו את חייו והוא כמו אסיר, שאינו יכול לצאת ממצבו ולחיות את החיים במלוא מובן המילה. כך ש"חיים", או החיים, אמורים להיות טובים ומספקים, הם אמורים להיות מלאי אושר ושמחה ולא להפך חס ושלום. ומי שמתמזל מזלו והוא נכנס ליהדות מתוך עומק הנפש, הוא מי  שיכול לגלות ולהבין שאותם הכלים שברא הבורא של "רצון לקבל הנאה" שמוביל אותנו בדרכנו הגשמית, אלו הם כלים שדורשים תיקון כך שנוכל שלא להיות בדומה לבהמה שגם אותה מוביל הרצון לקבל הנאה וכך, על ידי תיקון המצב, ננצל את הפוטנציאל שלנו להיות בני אדם רוחניים, שחשים שמחה וטוב מלתת ולא מלקבל ואם כבר, מלקבל על מנת לתת, שזו דרך ההשפעה שעניינה "לקבל, על מנת להשפיע".

או במילים אחרות, בכדי להגיע למיצוי החיים עד שנוכל להגיד שאנו באמת מאושרים ושמחים, עלינו לצאת או לתקן את הכלים הבהמיים שבנו ולממש את הפוטנציאל הרוחני שלנו ולדבוק בתכונות הבורא אשר לו אין שום רצון לקבל חס ושלום וכל כולו להשפיע. ומפני שהוא רוצה להטיב לנו, הוא נתן לנו דרך של תיקון בעולם, כך שנוכל לשנות את המצב הטבעי והבהמי בו נולדנו ולהשיג טבע, של מעל הטבע, שזוהי הרוחניות. ומתוך הפרשה, אנו יכולים לראות כיצד "אליעזר" שהוא עבדו של אברהם, הוא חלק שנמצא בנו מבחינת הרצון לקבל שבנו, שדווקא ממנו, צומח התיקון שכן, ממילא נולדנו בתוך רצון לקבל וממנו, אנחנו צריכים להתקדם לרוחניות, על פי הגשמיות. ותכונה זו שבנו, שבמסגרתה אנו זקוקים לעזרת ה' (אלי עזר), נובעת תחילה מהכלים שלנו, בחיי העולם הזה, כדי שנזכה לרחמי שמיים ובכך, הבורא ישמע את בקשתנו וייתן לנו את המדרגה הרוחנית אליה אנו שואפים. ומסביר הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל (הרב"ש) את הפרשה כך, על דברי חז"ל: "'בת הייתה לו לאליעזר והיה רוצה שהיא תהיה אישה ליצחק'. ובפשטות קשה להבין, הלא בתו של אליעזר הייתה בתו של תלמיד חכם כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) 'ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. אמר רבי אליעזר שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר' וכמו כן אמרו שם 'אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה'. ועל השידוך הזה אברהם לא הסכים והשיב לו 'אין ארור מתדבק בברוך'. מה שאין כן השידוך של רבקה שהיא הייתה בתו של בתואל ואחות לבן הרשע... והשידוך הזה הוא שידוך הגון כמו שכתוב 'ורבקה יוצאת'. היינו, שהוציאה הקב"ה  מכל אנשי העיר שהיו רשעים... שהייתה צדקת". זאת אומרת, שעל פני השטח, היה אברהם דווקא צריך לשמוח להשיא את בנו יצחק לבת אליעזר, שהיא בת תלמיד חכם, אך כאמור, אליעזר (שהיה כנעני) עניינו הרצון לקבל. ומהרצון לקבל לא יכול לצאת דבר טוב אלא עוד רצון לקבל (הנקרא בת ולא בן שהוא הרצון להשפיע). היינו, שרבקה, לעומת בת אליעזר, היא צדקת כי היא "יוצאת" כמו שכתוב בפרשה ולא כפי שהיה אמור להיות כתוב "באה", אלא היא, יוצאת מתחום הרשעים ויכולה להיות  רצון לקבל שכן יכול לסייע לעומת רצון לקבל שאין בידו לסייע.

כלומר, שיש רצון לקבל מצד אחד שהוא לא סוג של רצון שיכול להוביל אותנו לדבר הטוב ולעומת זאת, יש רצון לקבל שכן יכול להובילנו לדבר הטוב והאחד כשר והשני אינו. והאדם, הפוסע בדרך הרוחנית, מסבירים לנו הכתובים, זקוק הן לנשמה והן לגוף והם נקראים גם ימין ושמאל, שכפי שהאדם צועד על שני רגליים בעולם הזה, כך זה גם ברוחניות. וימין, זהו מצב של שלמות שבמסגרתו האדם כל העת מודה לה' ושמח בחלקו כי ממילא הכל מאת ה' וזאת, לעומת שמאל, שהוא מצב של חיסרון ותלונה על החיים. ואלי עזר, שכל העת היה צריך את עזרת ה', כמו גם בתו, הוא מצב של שמאל בלי ימין ודומה הדבר לאדם המקפץ על רגל אחת, כך שלמרות כל כוונותיו הטובות, דרך פעולתו אינה נכונה וזו בחינת גוף, שאינה יכולה להיות דבקה בנשמה בצורה הנכונה. לעומת זאת, רבקה, שגם נקראת "גוף" לעומת יצחק שהוא "בעל" או "נשמה", היא אינה מבחינת רצון לקבל הנשאר במצבו אלא ככתוב שהיא "יוצאת", שזה שמאל המוביל שוב לימין. כך שמבחינת העבודה הפנימית שלנו, עלינו להיות כמה שיותר בדרך הימין וקו הימין, של הודאה לבורא ושמחה, על כל מה שהוא נותן לנו ואף אם זה מתוך אמונה בלא שום ידיעה, שכן, מספיק שהאדם מבין בקצה קצהו של השכל שהכל מאת ה' אז הוא יכול לשמוח ולהודות לבורא על מה שיש כי הכל ממנו, לטובה. ואז, כשהאדם בא לברר את מצבו באמת ורוצה לעבור לשמאל, זה נקרא שהוא כמו נותן ביקורת על המצב כי הוא רואה שהוא מוקף ברע ובשלילי (כפי שרבקה הייתה מעיר ומשפחה של רשעים) וזה לא אמור להוריד את האדם מהדרך אלא דווקא לדרבן אותו לשוב לימין. היינו שיאמר, שגם זה מגיע מהבורא ולו בכדי שיוכל לראות את האמת, את הימין והשמאל, שיכול לבוא על ידי בירור השקר שנותנים לאדם להיחשף לו מלמעלה. כלומר, שהאדם שפוסע בדרך הרוחנית, הוא מי שיכולים לגלות לו את האמת על מצבו השקרי, שזוהי האמת, שהאדם כולו שקוע בגשמיות הרצון לקבל אך עם זאת יש לו בחירה: להיות מדוכדך ומיואש מהמצב או שדווקא יבין שזה מאת ה' ושהוא רוצה לצאת מהמצב הזה. שבזה, ניתנת לאדם יכולת הבירור, אפשרות לתיקון ומימוש של בחירה בטוב ולא ברע, בכדי שהוא יוכל להשיא את נשמתו (יצחק) לגוף ראוי (רבקה) ולא לגוף שאינו ראוי (בת אליעזר).

או במילים אחרות, הבירור הדק שנדרש לו האדם, הוא ביכולת להבחין  בין שקר לאמת ובהם, גם לראות רבדים שונים, שכן, כפי שמוסבר, אליעזר היה תלמיד חכם ועבד אברהם ובכל זאת, לא רצה אברהם להשיא את בתו לבנו, כי מצב זה של רצון לקבל, הוא לא המצב הנכון ל"עזר כנגדו" של יצחק, או של הנשמה, שזקוקה למה שייתן לה תמיכה, ממקום ראוי ונכון. ומקום זה, שיהיה כראוי ונכון, הוא רבקה, שזוהי היכולת שלנו לברר את המצב שבתוכנו שלא מתוך ייאוש ודכדוך כי אם מתוך ההבנה שהמצב השלילי, הוא בר יציאה ועל כן הוא בכלל ניתן לנו, שאחרת, לא היינו יכולים להבין ולדעת ממה עלינו להיחלץ ולצאת. וכמו כן, נקרא גם המצב הזה בדרך בעל הסולם "הכרת הרע", שבמסגרתו, האדם יכול לראות את מה שרע, כדי להבין את מצבו ולשאוף לטוב. אבל אם האדם יהיה כל העת במצב הרע הוא לא יוכל לרצות בטוב כי הוא לא יודע מה נחשב בכלל טוב, אלא שאם האדם משתדל כמה אפשר לפסוע בדרך הימין, של אהבה, של חסדים, של שמחה והודיה, אז הוא יכול לעבור גם לשמאל, שמעבירו לימין וכן הלאה שזו הדרך הנכונה ללכת בה. ובכך, האדם יכול להתחבר גם לתורה והפרשות שבה, כהוראה של דבר מה שמדבר עליו ומכוון כלפיו. היינו, שהתורה באה ללמדנו כיצד לנהוג בדרך האמת, מתוך בירור דק של האופן בו עלינו לפעול, על מנת לממש את הפוטנציאל הרוחני הקיים בנו, כבני אדם, שאמורים להגיע לדרגת האדם האמתית, על פני דרגת הבהמה כאמור, שאליה הבורא הוליד אותנו ושממנה, עלינו להשיג את דרך התיקון, הנדרשת