מושגי "אמת" ו"שקר", הם העומדים בפני מי שרוצה להשיג בחייו אושר, מיצוי, חופש וכדומה, שכן, האדם שחי את החיים, מתחיל לחוש בהם עם הזמן, את השקר שבהם. והשקר הזה, שמכונה גם בכתבים שונים "עלמא דשקרא", נובע לא פעם מהפנמת האדם את מצבו בעולם הזה, הגשמי, עד כדי כך שהוא חש ומרגיש שהעולם, הוא עולם של שקר. ולפיכך, אם האדם מתחיל לחוש כך בחייו, (בלי קשר לנסיבות שהובילו אותו לכך), אז הוא מתחיל לרצות לחיות את החיים, באמת - היינו, שהוא רוצה לגלות מה החיים מציעים לו מעבר להבלי החומר המתכלה והגוף הנפסד ומתוך כך, אם התמזל מזלו, הוא ימצא את השביל המתאים לו דרך חכמת האמת ופנימיות היהדות, כתשובה, על מה שהוא מרגיש. ובעצם, אפשר להגיד שמושג ה"שקר", מקביל לעולם הגשמי ומנגד, מושג ה"אמת", מקביל לעולם הרוחני, שאליו אמור האדם לשאוף ולהגיע, במידה ובה הוא רוצה לצאת מחיי השקר הגשמיים, בהם הוא חי. ועם זאת, במידה ובה האדם מנסה להתחיל לפסוע בדרך האמת ולהתקרב לזהות היהודית של נשמתו, הוא אינו חש בשינוי כלשהו, כך שכאילו הוא עבר משקר לאמת ועוד יותר מכך. לא פעם, האדם מרגיש שהוא מחליף שקר אחד, בשקר אחר ולא שהוא עבר כאמור, ממצב שלילי לחיובי, או בכל אופן, זה לא קורה ומתרחש מיד עם כניסת האדם לדרך המכונה "דרך האמת" על פי היהדות.

דרך האמת, מסבירים לנו המקובלים, היא מעין קו דק שעליו צריך האדם לפסוע על מנת להגיע ל"אמת" ובהתאם, בכל סטייה קטנה שהאדם יסטה מדרך זו, הוא ימצא עצמו בשלב כלשהו רחוק מאוד מן האמת, כי אותה הסטייה הקטנה, הולכת וגדלה ועל כן, צריך לדעת כיצד לצעוד בשביל הזה, בדרך הזו, של האמת, כמטרה שהציב לעצמו האדם שרוצה להשיג שינוי בחיים. זאת אומרת, שאותו השינוי שהאדם שואף אליו, הוא אינו דבר מה שמגיע בן רגע וחייו משתנים, אלא שהמדובר במסע, בגישה, שהאדם צריך לפתח ולהבין שעליו למצות, כדי להתקדם ולצאת ממצבו השקרי. היינו, שאם האדם מואס בחיים כמו שהם כמרוץ של תאוות, עליו לדעת, שכדי לצאת ממרוץ זה ובכדי להגיע לאמת, יהיה עליו להשקיע בדבר, עד אשר הוא ישיג את אותה אמת, בה הוא חושק. וכמוסבר "אמת", עניינה "רוחניות", שהיא הפך הגשמיות וחיי העולם הזה. או במילים אחרות, מי שרוצה לחולל שינוי בחייו ולהרגיש שהוא ממצה אותם כראוי, צריך לדעת ולהבין, שרוחניות היא אינה אותה גישה כללית של המון העם לכל מני דברים כגון "אנרגיות", מדיטציות, או גישות שונות שמשווקים בסדנאות בזק, אלא שהמדובר בדבר מה רציני, שדורש מהאדם את כוחות הנפש שלו, כדי שיוכל לחיות את חייו כראוי ולהעבירם מהמגמה החומרית, לתכלית הרוחנית, שאליה נועדנו כנשמות וכבני אדם, כאותה דרגה שהיא מעל יתר יצורים ובריות, שכל חייהן מרוכז בגוף וצרכיו. ועם זאת, כמובן שאין האדם חס ושלום צריך למות או לנטוש את צרכי גופו על מנת להשיג רוחניות, אלא שמסביר על כך הרב המקובל ברוך שלום אשלג זצ"ל ש: "...אבל צריכים להתחשב עם הגוף גם כן, היינו, לתת לו את צרכיו, מה שהגוף דורש. אבל מה שנותנים להגוף את צרכיו צריך להיות לא מטעם שהוא אוהב את הגוף (היינו את הרצון לקבל הנאה גשמית שבגוף) אלא מטעם שאחרת לא יהיה בכוחו של הגוף לעבוד. נמצא, שכל מה שהאדם מסתכל על הגוף למלאות את צרכיו לא יהיה זה מחמת אהבה אלא כמו שבעל הבית מספק את צרכיו של השור, שזהו רק מטעם תועלת הבעל בית ולא מחמת אהבת השור".

זאת אומרת, שאם האדם שכבר חי את החיים אך לא מרוצה מהם, והוא מחליט שהוא רוצה להתחבר לאמת, לשורש נשמתו ולזהותו היהודית, אין זה אומר שהוא צריך מעתה והלאה לנטוש את צרכי הגוף, אלא לרתום אותו, למסע הזה. ובכל זאת, כמו שהוסבר כאן, האדם לא חש באופן מידי שהוא עבר מהמימד הגשמי לרוחני, אלא שזה לוקח זמן ותובנות, עד שיוכל הפוסע על דרך האמת, להשיג את התכלית הרוחנית. ובהתייחס לדברים הללו, בהקשר של פרשת השבוע "חוקת" המוכרת גם בשם "פרה אדומה" כנושא עיקרי שבה, הרי שיש להבין מתוך זאת, את האופן שבו רוצה התורה שהאדם יתייחס לחיים ולבורא, שהוא, הוא הרוחניות שאליה האדם שואף. היינו, שרוחניות עניינה "קשר אל הקב"ה" שהאדם משיג ועל כך, מדברת פרשת השבוע ובה מוזכר אותו עסק של "פרה אדומה". ועניינה של זו, כפי שעולה הדבר מהכתוב, זה שאפר הפרה מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים. ובכדי לרדת לעומק הדבר, צריך להבין מהו טמא ומהו טהור ומה הגישה הכללית שהאדם צריך לנקוט בה על מנת לשנות את חייו ולהשיג בהם אמת, שעל פני השקר. ובכדי להבין זאת, צריך תמיד לזכור את סיבת הבורא לבריאה, כלומר, למה הוא ברא את העולם - ושעל זה מסבירים חכמי הרוח שהבריאה נבעה מטעם "רצונו של הבורא להטיב לנבראיו". - היינו, שהאדם, העולם, נברא מפני שהקב"ה רצה להשפיע טוב מטעמו, לבריותיו. ובכל זאת, הטוב הזה, לא יכול להיות מורגש באדם כל עוד הוא בדרגת בהמה, שדרגה זו היא סיפוק צרכי הגוף והרצון החומרי, כפי שזה קורה אצל כל חיה ובהמה. ודרגת האדם לעומת זאת, היא מדרגה שבמסגרתה האדם דומה יותר לבורא. כלומר, שכמו שרצון הבורא הוא לתת ולא לקבל, כך האדם, שמשיג את הדרגה שמעל הבהמה שכולה רצון לקבל לעצמה, הופך להיות אדם שכבר אינו חי תחת רצון הגוף, כי אם תחת רצון הנשמה. והגוף לעומת הנשמה, זה כמו ה"רצון לקבל" מול ה"רצון להשפיע" (רצון לתת). מי שמשיג את שורש נשמתו, משנה את הטבע הבהמי שלו, ממקבל, למשפיע, שבזה הוא הופך להיות דומה לבורא ועל כן, מחובר לאמת, כי הבורא הוא האמת, שהרי "אין עוד מלבדו". או במילים אחרות, השגת התכלית האמיתית בחיים, כרוחניות, עניינה הוא התעלות והתגברות על הרצון הבהמי עמו נולדנו, עד שנגיע למדרגה שבה נהיה מאושרים בחיים, כי כבר לא נהיה תלויים ב"רצון לקבל" ובזה, יוכל הבורא להשפיע לנו מהטוב, שאותו הוא רוצה להשפיע כסיבת הבריאה.

וכשמתייחסים לדברים הללו דרך פרשת השבוע ו"פרה אדומה" שבה, אז צריך להבין, שאדם שרוצה "לנצל" את הרוחניות רק כדי לעשות לעצמו טוב, הוא לא מי שעבר מדרגת הבהמיות של הרצון לקבל, לדרגה רוחנית, כי כל עוד האדם חי ברצון לקבל הגופני, יש לו כביכול שכר, על פעולותיו ובהתאם, האדם לא רוצה לצאת מן ה"שכר" שאותו הוא מקבל עבור מה שהוא עושה ונותן. אבל כמוסבר, אם האדם כן רוצה להתעלות מעלה, אז הוא נכנס לדרך האמת ובה הוא מרגיש תחילה טמא. שכן, הרצון לקבל הנאה בהמית, הוא המכונה "מוות" כי זהו רצון שאף פעם לא ניתן לספקו עד הסוף ואף בסופו, האדם מגיע לקץ חייו ולסיום החיים בגוף, מבלי שהוא היה מרוצה. ומצב זה, של חיים ברצון לקבל נקרא "טומאה". ועל כן, במידה ובה האדם החליט לעשות שינוי בחיים, אותו אפר של הפרה, כטהורה, בא תחילה ומטמא אותו. כלומר, שהאדם לא חש שהוא עבר משקר לאמת, אלא משקר לשקר או מאמת (אשלייתית) לשקר, וכל עוד הוא בתוך שקר, הוא נקרא טמא. ועם זאת, אם האדם מתמיד לפסוע בדרך ה' ולא נוטש ועוזב אותה, אז בסופו של דבר הוא יקבל טהרה וכך, אותו אפר שבתחילה מטמא, בסופו מטהר. היינו, שבתחילת הדרך, האדם מתחיל לקבל אבחנות על עצמו כמה הוא חי בשקר ורחוק מאמת, מאמונה בבורא וכדומה ובזה, הוא נקרא שהוא מיטמא, אך זוהי רק תחילת הדרך. המשכה, הוא כאמור בכך שהאדם משיג טהרה על הכלים של הרצון לקבל שלו ואותו האפר שמטמא, מטהר, כי האדם כן משיג בסופו של עניין, חיי אמת, ברצון להשפיע ומחוץ לרצון לקבל.

"פרה אדומה" מסביר לנו רש"י הקדוש, היא "סיבה" לאותו חטא העגל שחטאנו בו, כי פרה, היא אמו של העגל ועל כן היא כ"סיבה" לו. ובכדי להשיג כפרה על חטא העגל, יש צורך "לשרוף" את הסיבה". ומכאן, שכדי לטהר את האדם מטומאת מת, צריך לשרוף את הפרה ואת אפרה, להזות (לזרוק, להשליך) על האדם הטמא. כי הנה, במעמד הר סיני, מסבירים לנו חכמינו, הגענו למצב של תיקון חטא עץ הדעת והטומאה שדבקה בנו כאותו רצון בהמי ומוות, שהביא עלינו החטא הקדמוני. עם זאת, מאחר שנעשה חטא העגל, אז נפלנו מאותה מדרגת "חירות ממלאך המוות" שהושגה (במעמד הר סיני) ולאחריה, הוצרכנו באותו עניין של פרה אדומה, שמהווה תיקון למדרגה שאליה ירדנו, לאחר ההתעלות שהייתה מנת חלקנו (במתן תורה).  שבמילים אחרות, על מנת להשיג טהרה מהמצב בו אנו נמצאים, יש לנו צורך בשריפת הסיבה שגורמת לנו לטומאה שמקורה ברצון לקבל הגשמי והגופני בו אנו חיים. ועם זאת, כמוסבר, בתחילה דווקא אותו דבר שאמור לטהרנו, מטמא אותנו, כי אנו חשים עד כמה מצבנו נמוך וירוד ומשם, אנו אמורים לשאוף ושואפים לעלות, לאותה דרגת טהרה שאליה נועדנו מדרגת בני אדם שהיא דרגה רוחנית ולא גופנית ובהמית, שקרית, שממנה באנו. ועניינה של "פרה אדומה" כפי שמוסבר לנו על ידי רש"י ויתר חכמים, הוא "חוקה" שהבורא גזר מלפניו, כדי שהאדם יבין שאל לו לחפש את הסיבה למצווה אלא למלא אחריה כ"חוק" שבמידה ובה הוא ינהג לפיו כחוק רוחני, אז חוק זה יקדם אותו מטומאה לטהרה, משקר לאמת, שהרי לכך האדם רוצה להגיע. ומפני שכאמור האדם חי בתוך הרצון לקבל ובגוף טמא, אז כאשר הוא מתחיל לנסות לפסוע על הדרך הרוחנית, צצות לו בשכלו ובמוחו טענות כלפי דרך זו. היינו, שמופיעות בו דעות הנוגדות את דרך האמת והוא מתקשה להתגבר על המצב הזה שעלול להוציאו מדרך האמת. ועל כן, צריך האדם בבואו לדרך האמת לדעת שאל לו להתווכח עם הגוף וגם לא להיכנע לו ולדעותיו, אלא לדעת, שזו "גזירה", שכן, האדם הפוסע על הדרך הרוחנית באמת, לא מבין ולא מרגיש את ה"שכר" שהוא ישיג ולעומת זאת, הגוף והשכל, זו מדרגת שכר.

היינו שהגוף והדעות שבו, לא מוכנים לתת לאדם לעשות צעד ולו הקטן ביותר, מבלי שהאדם ידע מה "יצא לו מזה" שזה עניין שכר. ומפני שרוחניות אינה בתחום הרצון לקבל אלא בתחום הרצון להשפיע ולתת, אז הגוף והשכל לא מבינים מה אותו שכר שצפוי מ"נתינה" ועל כן קמה באדם התנגדות לפסוע בדרך הזו. אך עדיין, מסבירים לנו חכמי הקבלה, שהאדם צריך להפנים שעליו לדבוק בדרך האמת והרוחניות, כ"גזירה", כך שהוא לא יוכל באמת להשיב לטענות שכלו מהו השכר הצפוי לו כי אם זו "גזירה", כי האדם מעין גוזר את הטענות השונות שצצות בו כנגד הרוחניות וקורע אותן מעליו בהתגברותו על הגוף והרצון לקבל. שהתגברות זו וקריעת טענות הדעת, הן מקבילות לשריפת הפרה, שהיא כאמור כ"סיבה" לעגל, שמהווה סימן לרצון לקבל שבתוכו האדם חי. היינו, שבמידה ובה האדם יתמיד בדרך הרוחנית, יתגבר על הגוף, ויפנה לבורא שיסייע לו, כל זאת יובילו בסופו של דבר למצב שבו הוא כאדם שנזרק עליו אפר פרה אדומה שמטעם טהרתה, היא תחילה טימאה את האדם, אבל לאחר מכן, היינו לאחר שהאדם עובד על עצמו ונשאר בדרך ה' או אז, מה שטימא אותו תחילה יטהרו בהמשך, כי הוא ייצא מתוך הרצון לקבל הבהמי, למדרגה רוחנית של חיים בתוך אמת מאושרת, כפי שהבורא רצה שיקרה לאדם, ובזה הוא יוכל להיטיב לו, מטובו.