חטא העגל, הוא הטריגר והמניע, שמביא את משה רבינו לקרוא לעם להתקהל לאחר העוון ולהגיע למצב שבו אנו נפרדים מן הערב רב שבעם מבחינה חיצונית, ובהתאם נדרשת מאתנו גם היפרדות מאת הערב רב שבנו, מבחינה פנימית. שכן, מה שכתוב בתורה ונראה כחיצוני כביכול, מעיד על מצבנו אנו ועל הפעולות הנדרשות מאתנו על פי התורה, שפירושה הוא "הוראה" לנו, כיצד לנהוג. לפיכך, אין התורה מתארת דבר מה היסטורי שנוגע רק לאירועים חיצוניים אלא, ובעיקר, נגיעתה היא אלינו וכלפינו, בכל זמן ותקופה, עד כמה שזה קשה לפעמים לקלוט זאת. אך עדיין, מי שמבין את המטרה שבמסגרתה אנו שקועים בתוך טבע גשמי וצריכים לצאת מתוכו, הוא מי שיכול גם להפנים את הדברים הכתובים בספר התורה אל לבו, ולדעת כיצד לקרוא אותה, מבחינה נפשית. כך שמבחינה זו, של הפנימיות שבנו, אנו מתקשים לראות את הדברים בצורה נכונה ולכאורה עינינו החיצוניות מבלבלות אותנו לא רק בקריאת התורה אלא גם מבחינה הגישה שלנו למציאות.

זאת אומרת, שמבחינה חושית, פיזית, אנו נוהגים לקרוא את הכתוב בתורה ו"לדמיין" עם, ההולך במדבר, לאחר שיצא ממצרים, עם שחוטא לעגל מזהב וכדומה וכל זאת, הוא בניגוד לדיבר שלפיו אל לנו להגשים את הדברים ככתוב "לא תעשה לך פסל וכל ותמונה". שעניין עשיית פסל ותמונה משליך גם על אותה עבודה זרה שבמסגרתה אנו נוהגים להביט על דברי התורה ברמה זו של דמיון גשמי. וכל זאת, כמובן גם משפיע עלינו מבחינה זו של תפיסתנו את המציאות, כי קשה לנו לראות את הדברים ברמה הפנימית, הקשורה ללבנו ומכאן, שאנו נוהגים להיתפס לרמה הגשמית ולא מצליחים למיין את המציאות, שתהא רוחנית, על פני כל תפיסתנו הפיזית. והסיבה לכך, כמו שמובן מן הפרשה, היא שתכונותינו הנפשיות, מעורבות עם תכונותינו הגשמיות בצורת "ערב רב". היינו, שיש בנו עירוב, בין הטוב לרע, בין ישראל שבנו לאומות העולם שבנו וזה, גורם לנו לתחושת "חושך" שהיא מלשון "ערב", בדומה לערב היורד עלינו כשהשמש שוקעת. ועם זאת, במידה שבה הצלחנו להתקדם בצורת הראייה שלנו את התורה מבחינה פנימית, כך נוכל להבחין ב"רע" שבנו, שזה מכונה "הכרת הרע" ושבהתאם לו, נוכל לשאוף להשיג את הטוב וההפרדה מן הרע, עד שרק הטוב שבנו ישלוט בסופו של עניין.

משה, היא התכונה העליונה שבתוכנו, המובילה אותנו בחיינו הרוחניים, כמו העם שמובל על ידו במדבר, שגם הוא, מתדמה כחיצוני אבל בעצם זהו מדבר פנימי שבהווייתנו, כי אנו לא יכולים לאבחן את הרוחניות הנדרשת מאתנו ו"צמאים" אליה, כאדם ההולך במדבר ורוצה מים, בחום המכביד. כך אנחנו, שרוצים להגיע למטרה הנשגבה, מוצאים עצמנו בתוך מצב שאין לנו בו "סימנים", כמו במדבר הצחיח, ומה עוד, שהכל נראה כשומם ולא מובן לנו, כיצד אפשר להשיג מתוך זאת את הרוחניות המיוחלת. וכשמקבילים את הדברים הללו לפרשה ועקב כל מה שעברנו עד כה, כאותן פרשות שהתרחשו עד הנה, אז אנו למדים שכאשר יצאנו ממצרים, כלומר, כשיצאנו מתוך התכונה של הרצון לקבל לעצמנו בלבד במסגרת אהבה עצמית אגואיסטית, נצמד אלינו אותו רע, של ערב רב, שמשה רבנו רצה "להחזיר בתשובה" אך כידוע, הם שהחטיאו אותנו והביאו למעשה הרע של העגל והחטא הנורא. לפיכך, לאחר החטא, קורא משה לעם להתקהל ככתוב "ויקהל" שעניינו, הפרדת תכונות האלטרואיזם הרוחני של הרצון להשפיע, מתוך תכונת הרצון לקבל, או בפשטות, הפרדה בין עם ישראל, לאותו ערב רב ש"קלקל לנו" את המעמד. ובזה, מתעתד משה להגיע למעמד חדש של נתינת התורה ובניית המשכן, שלא יכיל עוד את הרע כך שהטוב יתייחד מתוך הרע, עד שיוכל לשרות בנו אותו האור העליון, שיורד ממעל. היינו, אותה הטבה שאותה הבורא רוצה לתת לנו, ושאמורה להיות בלב שלנו, שהוא המשכן, אך כדי שזה יקרה עלינו להכין עצמנו ולהיות "כלים" להשראת האור העליון, שלא יכול להתחבר ברע ויכול לשרות רק באותו הטוב, שבררנו בעצמנו.

ועבודת הבירור הזו, היא עניין ה"הקהל", אשר בו אנו כאמור מתייחדים ונהיים הן מיוחדים והן כאחד, אל מול הבורא, שנותן את התורה רק לעמו ולא לשאר עמים שלא מסוגלים להיות במעמדנו. היינו, שהתורה לא יכולה להיות קשורה ב"ערב רב", באומות העולם ובגויים, המסומלים בפנימיותנו בצורת התכונות הרעות והאגואיסטיות, ששולטות בנו. ומכאן, שלאחר שהן מחטיאות אותנו, אנו צריכים לברר בעצמנו ולברור, את הטוב מהרע ולרצות להגיע רק עם מה שבתוכו יוכל לשרות האור האלוקי, ככלים, שמהווים רק את עם ישראל, שהוא זה שתפקידו להוות משכן לאור, אם מבחינת האומה שאנו ואם מבחינת הפרטים שבאומה זו, כך שכל אדם ואדם אמור לעשות זאת, בכדי שיוכל הכלל כעם, לבוא לידי ביטוי.

או במילים פשוטות יותר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, מה מונע מאתנו את המעמד הרוחני שאליו אנחנו צריכים להגיע בחיים האלו ושאליו אנו שואפים. ואם אכן נשאל שאלה זו ונבדוק בתוך עצמנו את ההתרחשות הנפשית, הרי שנגלה, שאנו מחולקים לשני סוגי רצונות עיקריים. חלק אחד של הרצונות שהוא הגדול והגשמי, כל עניינו הוא חיי העולם הזה והנאה בו, עד כמה שהיא קטנה, כלה ונפסדת. ומאידך, יש בנו גם רצונות אחרים, כאלו, שמושכים אותנו לכיוון הקדושה והשאיפה להיות קשורים ברוח ולא בחומר, אך הם כמו עם ישראל, קטנים או מעטים, לעומת הערב רב, שהוא "רב" (גדול בארמית או מכיל הרבה פרטים) ומונע מאתנו הקטנים והמעטים, להשיג את מה שאנו רוצים. כלומר, שבמסגרת זו של בירור פנימי שאנו עושים עם עצמנו כ"חשבון נפש", אנו מגלים שרק עם חלק קטן ממה שאנו מכילים, ניתן לגשת לעבודת הקודש, לקבלת התורה, לבניית המשכן ושעד כמה שניתן, יש לנו צורך להקהיל את הרצונות הללו הקטנים, ולהפרידם ממה שמונע מאתנו את ההשגה הרוחנית. זאת אומרת, שעניין ה"הקהל" שבנו, הוא הפרדה בין מה שבנו שלא יכול לחזור בתשובה, לעומת אותן כוונות ורצונות, שכן יכולים ורוצים, להיות קשורים בכוח העליון ובמה שמושלך ממנו. והמושלך ממנו זוהי התורה, השבת, העם, הקדושה וכל יתר הדברים שמסמלים את יהדותנו, שמייחדת אותנו מיתר אומות העולם ככתוב "עם לבדד ישכון", שזה אנחנו. שהרי המשך הפסוק הוא "ובגויים לא יתחשב" שזה מצביע על צורת היחס שעלינו לתת למה שמפריע לנו בדרכנו ולא להתחשב בו עוד, כי הוא זה שיקלקל לנו את מה שאנחנו רוצים להשיג.

ולפיכך, מי שמבין את הדברים כך, הוא מי שיכול להתחיל לשאול את עצמו עד כמה שניתן, להשתדל, לבדוק מה בפעולה הבאה שלי, ברצון הבא שלי, מקרב אותי לבורא?! האם מה שאני עומד לעשות, לחשוב, לדבר עליו, יביא אותי לרוחניות או שיותיר אותי בעולם ההבל? ובמידה שבה אנו מתחילים לעשות חישוב שכזה, של בירור פנימי לגבי מה שיכול להוביל אותנו לרוחניות, כך נמצא עצמנו יותר ויותר מתרחקים מן הגשמיות הקלוקלת ואף נחוש כיצד אכן המציאות הרוחנית, קשורה אלינו ונמצאת בנו. שכן, האור העליון, הרוחני, יכול להתחבר לאותו החלק שבנו שנקרא טוב או ישראל וכאשר אנו נפנה לו מקום בחיינו, נראה כיצד זו לא פיקציה כי אם דבר אמתי, שאנו אמורים להיות בתוכו בעודנו בחיינו. כלומר, שהרגשת הטוב המוחלט הנקראת "גן עדן" היא עלי אדמות ולא דבר מה שאנו משיגים לאחר מותנו, שזהו קלקול שדבק בנו מן הנצרות, של השגת "גיהינום" חס ושלום או גן עדן, לאחר פטירתנו ועל פי מה שהיינו בחיינו. כי מבחינת היהדות, שני המצבים הללו הם "עלי אדמות", כאן בחיי חיותנו ועל כן, אל לנו לחכות ליום פטירתנו ולצפות שיהיה שם איזשהו בורא שייתן לנו שכר, כפי שזה נהוג בנצרות. שגישה זו היא פרימיטיבית וילדותית ובעצם, היא מותירה את האדם בחיי הרצון לקבל והאגואיזם, של קבלת שכר עבור פעולותיו. ורוחניות היא כידוע שאיפה להשיג עצמיות ולא להיות תלויים עוד בשכר אלא משוחררים מאותו חישוב של מה עושה לי טוב או מה עושה לי רע, כמו בהמה, שנמשכת למתוק ובורחת מן המר. כך שבמידת התפתחותנו נרצה לצאת מרמה זו של בהמה ששולטת בנו מבחינה גופנית ונרצה להיות ברמת בני אדם, ברמת יהודים, שבעודם בחייהם הם משיגים את המטרה הרוחנית של "בני חורין" המשוחררים מעבדות התודעה הצרה של מצרים, שממנה "דבקו" בנו כל אותם ערב רב, של תכונות רעות.