"עבודה קשה" ו "קוצר רוח" מן העבודה הקשה, המוזכרים בפרשת "וארא", הם המסמלים את עבודתנו הרוחנית על מנת לצאת מן הגלות ולהגיע לגאולה, כפי שהייתה עבודת בני ישראל במצרים, שרצו לצאת מן העבדות ולהגיע למצב שעבודתם תהיה לשם שמיים. ועבודה זו, שבמסגרתה אדם מפותח דיו שכבר מבין שעליו לצאת משליטת הנפש הבהמית שלו ולהשתית את הנפש האלקית על חייו, הולכת ומתגלה אט אט לפוסעים בדרך זו כ"עבודה קשה", ככתוב בפסוקים. שכן, זו עבודה שמביאה את האדם למצב המוזכר כ"קוצר רוח", שעולה מן העבודה, מה שמקשה עליו לא רק את העבודה עצמה אלא גם את האמונה, עד שיוכל אי פעם האדם להאמין, שבסופה של העבודה, ישנו שכר, של גאולה. ועניין זה של גאולה, שהיא יציאה מן הגלות, מובן לנו על פי כתבי הרוח, כמעבר שהאדם שואף אליו, לאחר שהוא כבר חש ומרגיש שאין טעם בחיים של הבלי העולם הזה החומרי ולפיכך, הוא רוצה להשיג את הדבר האמתי, שמעבר לחומר. כלומר, שכאשר האדם כבר מפותח דיו וחש באותה נקודה פנימית שבלב שקוראת לו להגיע לקדושה, אז הוא מתחיל לנסות ולראות כיצד הוא יכול להגיע לרוחניות, על פני כל המצב הגשמי והעולם החומרי שבו הוא נמצא ומשול כעבד, לגופו.

שהרי הגוף שלנו, לא זה הפיזי, אלא מה שנקרא "הרצון לקבל הנאה לעצמי", הוא המשעבד אותנו בכל התאוות והתשוקות שיש וכל זאת, רק בא לידי ביטוי בסופו של עניין בגוף הגשמי, הבשרי. עם זאת, ככל שהאדם כאמור מנסה לעבור מגשמיות לרוחניות, הוא מבין שדבר זה תלוי בכוונה הפנימית שלו, שרוכבת על הרצון, אם "לקבל" או אם "להשפיע". היינו, שבכדי לצאת מתוך הרצון לקבל, יש צורך בשינוי הכוונה הפנימית כך שהאדם ישאל עצמו "לשם מה אני פועל ועושה את מה שאני עושה?". ובעצם, כשמתעוררת באדם השאלה הזו לגבי החיים, אז מגלים לו מן השמיים, שכל כוונותיו, מסתבר, הן לשם מילוי תאוות הרצון ככלים של האהבה העצמית בה נולדנו, כמו בהמה. זאת אומרת, שבדומה לגוף של בהמה, גם אנחנו, כמו יתר בהמות, נמצאים בידי הכלים של הבריאה הטבעית, שכל עניינם הוא סיפוק עצמי ומילוי הרצון לקבל, כי אין לנו הרגשה וקשר למציאות אחרת, רוחנית, הקושרת אותנו לבורא, אלא שאנו נמצאים תחת שליטת המצרים, שהם כל אותם הרצונות או יותר נכון הכוונות, הנקראות אגואיסטיות, וזה הטבע. היינו, כך הבורא ברא אותנו ובהתאם, את הכלים שלנו, שהחסרונות מורגשים בנו ככאלו שמכוונים אותנו תמיד, לפעול לשם מילוי עצמי וסיפוק הרצון הבהמי שבנו.

ועם כל זאת, באדם המפותח כבר, מורגש עניין זה כסבל עם הזמן שכן, האדם מבין שלמרות שכל חייו הוא יכול לרדוף אחר רצונותיו ולמלא את חסרונותיו, עדיין לא מובן לו לשם מה הוא נולד, לאיזו מטרה הוא חי ומה היה ההבדל למשל אם הוא לא היה נולד. כי הנה, אם לא היינו נולדים, לא היינו סובלים, לא נהנים, לא רודפים אחר דבר ולא מרגישים סיפוק או אי סיפוק מדבר מה. או בהקבלה, אם חס ושלום, נמות עכשיו, הרי שיסתיים ה"מירוץ" של החיים והמרדף שלנו אחר רצונות ובהתאם, לא יהיה עוד סבל ולא תענוג ובעצם, אנו תוהים או אמורים לתהות, מהו ההבדל בין חיינו כעת לבין אותו המצב שבו כבר לא נהיה בין החיים. ומובן מזה, שכל הסבל מקורו באי סיפוק הרצון ובהתאם, ההנאה באה לאדם מסיפוק הרצון, אך הוא כבר מבין, שאף אם יחיה שנים רבות, לעולם לא יוכל לספק את רצונות גופו עד תומם ותמיד הוא יחוש בלתי מסופק וכמי שלא מיצה את חייו, ככתוב בקוהלת רבה ש"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" שפירושו, שהאדם לא יוכל לחיות את חייו ולסיימם בסיפוק מלא ומיצוי אמתי, אלא תמיד יחוש החמצה כלשהי, וזאת בכל אופן, אם הוא רק נשאר בחיים גשמיים כמו בהמה ולא פעל בשם רמת האדם שבו, שעניינה רוחניות ולא גשמיות.

ומכאן, ניתן להבין עוד, שבמסגרת כך שהאדם אכן מתחיל לפסוע בדרך הרוחנית על מנת לצאת מן הכלים של הרצון לקבל ולהשיג כלים של להשפיע לבורא, אין המדובר בכך שהבורא זקוק לדבר מה מאתנו (שנשפיע לו) ושהוא לא היה רוצה שנהנה מהחיים חס ושלום, אלא להפך. הבורא ברא את האדם, מסבירים חכמי הרוח, דווקא במטרה שהאדם כן ייהנה, ככתוב, שמטרתו בבריאה היא "להטיב לנבראים". ועדיין, מפני שהאדם קולט במהלך חייו שאין לו סיפוק ברצון לקבל החומרי והבהמי והוא מרגיש מכאובים רבים בחיים, אז יוצא שהתענוג האמתי הוא לא בכלים הללו הטבעיים, כי אם התענוג המובטח הוא בהשגת כלים רוחניים של חסרונות, שיתמלאו באור עליון, שזהו עניין של קשר לקב"ה ודבקות בו, כך שהאדם כבר בלתי תלוי עוד במצב רוחו או בגחמות גופו, שכפי שהאדם כבר מבין, שלא יוצא לו מהם באמת סיפוק אמתי ומיצוי. היינו, שרמת ודרגת אדם, היא מעל בהמה ולכן, הרצון האמתי של מדרגה זו יכול להיות בחדוות החיים, רק מהשגת קדושה רוחנית, הקשורה לבורא כי הוא הנותן והמשפיע. ולפיכך, הוא מעורר את האדם על ידי הנקודה הפנימית שבלב, לשאול על משמעות החיים ולרצות לצאת מדרגת הבהמה הרדודה ולעבור לכלים אחרים, שגם אותם הבורא ייתן לו, לאדם, ככל שהאדם ישיג הכרת הרע של חיים, הקשורים בגוף בלבד כיתר בהמות ויצורים. ומשכך, כשמתחיל האדם לנסות להשיג כלים שכאלו ורוצה לצאת ממצב שבו דרגת האדם שבו בגלות, הוא גם מתחיל להרגיש שעבודה זו היא קשה לו, כי הגוף שולט בו ואינו מתיר לו להשיג דבר מה רוחני, כי הגוף, עניינו גשמיות. וזה, מסביר הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל) מביא את האדם ל"קוצר רוח" שמן "העבודה הקשה", שפירושו, שאין לאדם התרוממות במצב הרוח שלו כפי שיש לו לא פעם מצב רוח מרומם, כשהוא עובד בכל הקשור להבלי העולם הזה.

כלומר, שמה שמקשה על האדם ומביא לו ירידה רוחנית, שהיא קוצר רוח והרגשת דכדוך, אלו הן טענות השכל הגופני שאינו מבין את הכוונות החדשות שהאדם מנסה להשתית על עצמו, בניגוד לכוונות הטבעיות שעמם נולדנו, עד שאפילו אין אנו חשים שיש בנו בכלל דבר כזה שנקרא "כוונה", אלא "הכל טבעי". ובכל זאת, משהתפתחנו ואנו כבר רוצים ברוחניות ובקדושה, או אז, מתחיל להתבהר לנו נושא זה של כוונה ומתגלה לנו המצב שבמסגרתו אנחנו אכן תחת כוונה, לעצמנו, שהיא האגואיזם הסוגר עלינו ואותנו, בתוך מיצרי הגוף, שהיא עניין מצרים ועבדות מצרים. כך שבעבודה זו של מצרים, יש חלק באדם שמרגיש אולי סיפוק מן העבודה כי אנחנו מבינים את הפשטות של לעבוד על מנת לקבל שכר בלי צורך במושגים נשגבים כמו אמת, קדושה, רוחניות, בורא וכן הלאה. אבל מרגע שאנחנו רוצים לצאת ממצרים וללכת בעקבות הנקודה שבלב שהיא חלק אלוקי ממעל, מתחיל להיות ברור יותר מושג הכוונה והרצון להשיג את ה"אמת" בחיים, כ"אושר" שמגיע אך ורק מרוחניות, כי הנה הגוף והחומר, לא מביאים אותנו לידי אושר באמת ואין הבדל אמתי בין המצב הסופי שבו ניפטר מן העולם ובין כל בהמה אחרת שמתה בסופו של דבר.

או במילים אחרות, שאלת תכלית החיים ומשמעותם, שמקבלת בתוכנו צורה יותר ויותר, עד שמובן לנו שהתשובה עליה היא רוחנית, והיא דוחפת אותנו לעבודה הקשורה לבורא, היא כאמור, מתבררת כ"עבודה קשה", שמביאה את הרצון לקבל שלנו ל"קוצר רוח" ממנה וזה, מורגש בנו גם פעמים רבות כ"טעם מר" מן העבודה הזו, כי אין לנו בה סיפוק, שכר, או ידיעה על סיומה שנדע מתי לפחות נגיע למחוז חפצנו ונשיג כמובטח, גאולה מן החומריות. ובכל זאת, עם כל הקושי והעליות והירידות שהאדם מרגיש שהוא עובר, אמור להתחיל להיות גם מובן לו, שבמידה והוא היה מקבל סיפוק ושכר על עבודתו ומצבו, או אם היה יודע מתי היא תסתיים, או אז, הוא היה נותר בתוך הרצון לקבל, שאלו הן תכונותיו, כי הרצון לקבל הוא שמוגבל לעניינים אלו של שכר וחישוב המאמץ, לעומת הרווח, לעומת הרוחניות שאינה מוגבלת אלא נצחית ואת הנצח הזה, האדם רוצה להשיג. ועל כן, "מלמעלה" מונעים ממנו את ההבנה מתי נגמרת העבודה ומהו מצבו האמתי, כי רוצים להובילו מן השמיים, אל האמת הרוחנית ואל האושר הרוחני, כך שיוכל לחיות את חייו כאדם חופשי שנגאל מן הגוף המשעבדו, אך זה גם כן מה שמחייב את האדם הפוסע בדרך הזו שלא להתייאש. היינו, שיידע שאלו הם גילויים מן השמיים על מצבו הירוד עד שיוכל להשיג "כלי שלם" אשר בו יוכל לשרות האור העליון וזו רק שמירה עליו בדרכו, שלא ייפלו השגותיו וכליו, לרשת הסטרא אחרא, שזהו יצר הרע, שרוצה למנוע מאתנו את הרוחניות.

כך שאם האדם מבין שזו הצורה בה פועלים הדברים וש"הכרת הרע" עם כל הקושי שבה, היא דבר טוב וגילוי מטעם ה', אז עליו להתחזק באמונתו ולדעת, שלמרות שטענות השכל והגוף אולי צודקות בפניותיו אליו, הרי שהוא בחר בדרך של "אמונה" ולא של ידיעת השכר, שתלוי כמוסבר ברצון לקבל וחישוביו במסגרת העולם הזה. ומסביר רב"ש: "לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שייצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם', היינו, שלא תהיה להם לאו דווקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, לא היו יכולים להאמין איך יכול להיות דבר זה". ומכאן מובן לסיכום כל הדברים, שאל לו לאדם להתייאש למרות הטעם המר שהוא חש בעבודת האמונה כי אם עליו להתחזק ולדעת שקודם "נעשה" ואח"כ "נשמע" ככתוב "נעשה ונשמע", שזו הדרך להשגה הרוחנית, לעומת דרך הרצון לקבל שקודם כל רוצה לשמוע מהו השכר שהוא יקבל ורק לאחר מכן להתייגע ולעשות, אך בזה, לא תושג השגה רוחנית, אלא זהו המלכוד של היצר הרע שרוצה להותיר את האדם, בעבדות מצרים, תחת שליטת פרעה. שכן, מצרים ופרעה, הן הקליפות שכנגד הרוחניות שאליה שואף האדם להגיע - אבל מתוך התעקשות להמשיך בדרך ונשיאת תפלה לסייעתא דשמיא, האדם אכן מקבל מענה על תפילותיו, סיוע מן השמיים ועזרה בדרך, עד שהוא משיג כלים שלמים שבהם, מתגלה לו אור ה' והוא עובר מגלות של נשמתו, לגאולה, לכדי חיים ואושר רוחני, שהוא האושר היחיד שאכן ניתן, להשיג בחיים.