משמעות

חתונה, הוא כל רצונה של הכלה ואליה, נועדו כל הכנותיה. לכן, מתארת הקבלה את כל העולם כולו על כל מיליוני שנותיו כזמן ההכנה לאותה חתונה שבסופו של דבר תתרחש בין הבורא, לכלתו. לעמו, עם ישראל, המופיע לחתונה כשכולו לבן וטהור ובו, הבורא ישכון. שכן, לאחר 49 ימי ספירת העומר שהיו הכנה לתיקון הגדול, מגיע הזמן של הזיווג שבין הרוחני לארצי, שאליו נועדה כל הבריאה ובו על פי המסורת, נהוג לקרוא את מאמר הזהר "לילה דה כלה" (הלילה של הכלה). מאמר העוסק בחתונה זו שבין הבורא, לנבראיו. בין רצונו לתת ובין תיקונם לכדי היכולתם לקבל. בין עליונותו האינסופית ובין שאיפתו ל"דירה בתחתונים", כפי שכתוב. חתונה, היא עניינו של חג השבועות. התורה, היא המתנה הגדולה והעדות לחיבור שבין שני הקצוות המרוחקים. קצוות, שעתידים להגיע בסופו של דבר למצב שנקרא "גמר התיקון הכללי", אשר בו לבסוף תתרחש החופה, שבה כל אדם ואדם יחוש את קרבתו לבורא. למקור, שממנו נובע הכל באופן תכליתי ושמטרתו לפי המקובלים היא "להיטיב לנבראיו". לאלו, אשר להם הוא ממתין כחתן, לכלתו.

​

שבועות, הנקרא על שם סיום ספירת שבעה שבועות של הכנה למעמד הגדול, הוא זמן קבלת התורה לפי הכתובים. זמן שמתואר כמעמד שבו כל העם היה כאיש אחד בלב אחד, בערבות הדדית שהיוותה תנאי לקבלת התורה. ולפי כתבי המקובלים, בכדי להגיע למעמד זה שבו נתן לנו אותו ספר הוראות, מורה ומדריך, הנקרא תורה, עלינו להיות במצב של קשרי חיבה בינינו בכדי לקבל לתוכנו את האל ודברו. היינו, להיות מוכנים לקבל לתוכנו מילוי, לאותו חסרון רוחני שיש לנו כבני אדם פרטיים וכאומה, הוא התנאי להשגה רוחנית. ורמה רוחנית שבה העליון מתגלה בתחתונים כחברה, כציבור וככלל, היא המעמד שמתואר לנו בחג השבועות ובסיטואציה המוכרת לנו כהר סיני. היינו, בכדי שנוכל לקבל לקרבנו את נוכחות האל בחיינו, עלינו להסכים להיות במעמד המתואר שבו לפי הכתוב "נכפה הר, כגיגית". זאת אומרת מסבירה הקבלה, קבלת התורה היא דבר מחייב כחוק במציאות, מתוך ההבנה שאיחוד בין בני האדם, נועד בכדי להשיג את האלוקות. ואיחוד זה, כפי שאנו מכירים מחיינו הפרטיים, הוא דבר נשגב וכמעט בלתי אפשרי. בעולם, שבו כל אחד ואחד חי בתוך רצונותיו האגואיסטים ובתוך תוכו סולד מן האחר, איחוד, היא פעולה על טבעית. ומצב זה, שעליו מסופר כהתגלות של העל טבעי, הנובע מחיבור בין הנשמות השונות כבריות, הוא תוצר של חוקי הטבע הרוחני הדוחפים אותנו לתיקוננו האישי והכללי, כעם וכאנושות. בטבענו, אנו מפורדים ומרוחקים האחד מן השני בנפשנו. עם זאת, בכדי להשיג את המצב השלם, עלינו להסכים לתנאי הנ"ל, כחוק מחויב במציאות. ביקום, שבו מבלי שבד"כ אנו אולי חשים בזאת, אך אנו מובלים אל מטרה אחת נשגבת וגדולה של נישואין עם מי שהמציא אותנו. עם הבורא.

​

אנו פה, בעולם, בכדי להשיג כמה שיותר הנאה מסבירים המקובלים. וההנאה האמיתית שעליה הם מספרים לנו ורוצים שנשיגה, היא ההנאה הרוחנית, הנובעת מאותו מימד של נצחיות וטוב שאינם נגמרים לעד. ומצב זה, שבו אנו מתחברים אל הטבע על צורתו האינסופית, מחייבת את יציאתנו מתחום הגוף והחומר הסופיים, אל המימד שמעל ושממנו הכל מגיע. ויציאה זו, מתוך הסבל שבחיי החומר נקראת גם יציאת מצרים, שממנה בהמשך, האדם עובר תהליכים של תיקון עד גמר תיקונו הפרטי לפי שרש נשמתו. ותהליכים אלו, שבהם האדם יותר ויותר מתייחס אל הרוחני ולכן, מתנתק מיחסו לגשמי והחומרי, מורגשים בנו לא פעם כמנוגדים למהותנו, על פי הקבלה. שכן, מעצם היותנו בטבע של הרצון לקבל הנאה ושאיפתנו למנוחה, האמונה ברוחניות, מורגשת בנו כהפוכה, מפני שאין לנו את היכולת לראות שכר ודאי בקשר עם הזולת. ולכן, מסופר על מעמד הר סיני שהוא נכפה כהר על גיגית, בכדי לתאר את העבודה הגדולה של ההכנה בעם לרגע הזה. עם, של אנשים נאורים ומפותחים עד מאד בדרגתם הרוחנית, שמבינים את החוקים במציאות. היינו, שמתוך הבנת החוקים, הם הפנימו שעליהם להיות בסיטואציה זו של קבלת התורה, אחרת כפי שכתוב "פה יהיה מקום קבורתכם". כלומר, תרצו או לא תרצו, עליכם לקבל את המדריך הפנימי לנשמתכם שמתומצת לכדי האימרה "ואהבת לרעך כמוך". וההסכמה הזו של העם להיות כאיש אחד בלב אחד, במסגרת של ערבות של כל אחד ואחד לאחרים, היא ההכנה לחתונה. לזיווג שאותו מתארים המקובלים כעתיד של גמר התיקון. של המצב שבו יתגלה כל האור, בסעודה ומשתה גדולים, שבהם רצוננו לרוחניות יורגש ככלה. זו, שמוקפת באורחים, שהם שאר רצונותינו, שנוכחים בחתונה הגדולה ומשמחים את הכלה, ביום חתונתה

​

מושגים הקשורים בחג

​

הר סיני: הר, מלשון הרהורים. סיני, מלשון שינוי ושנאה כפי שכתבו חז"ל, ש"שנאה ירדה אל העולם". לכן, מעמד הר סיני, מסבירה הקבלה, הוא הרגע שבו אדם נמלא בהרהורים רבים לגבי שנאתו אל הזולת ואל הרוחניות ובכל זאת, נשאר תחת ההר ולא מרשה לעצמו להפליג במחשבות על הנושא עד כדי שיטבע באהבתו העצמית. לכן, "חנו תחת ההר"

​

משה: היא התכונה שבנו שמסוגלת לעשות את הבירורים הנכונים, להעפיל מעלה אל פסגת ההר, לקבל את התורה ולהיות במחיצת האל. היינו, משה, הוא אותו חלק זך שבנו, אותה כוונה פנימית ומתוקנת, שלא מושפעת מן הרוע אלא דבקה במטרתה להשגת גילוי האל, למען שאר העם (רצונות שבנו לרוחניות, לעומת אומות העולם שהם רצונותינו לגשמיות וגופניות)

​

תורה: מכונה גם קדושה, על שם הבדלותה (קדוש = נבדל) מכל הקשור בתחום עולם החומר. תורה, מלשון הוראה ומורה, שכן היא אותו מדריך רוחני המתאר את סך כל המצבים שהאדם עובר במהלך דרכו לגילוי האלוקות. לכן מסבירה הקבלה, כל הכתוב בה, אינו עוסק באירועים חיצוניים או היסטוריים, אלא בתהליכים פנימיים שכחוק טבע, יעברו על כל אחד ואחד כגילוי של התורה, לנשמה.

​

ערבות הדדית: היא קיום התנאי לקבלת התורה. ערבות, היא ההבטחה שיש לכל אחד ואחד לאחרים, ומהם אליו, בדבר הדאגה ומילוי מחסורם של כלל הציבור יהא אשר יהא. ובכך שהעם הסכימו לתנאי זה, יכולה התורה להתגלות במעמד המדובר.

​

נעשה ונשמע: יציאה מן הסבל החומרי והגשמי שבו אנו חיים, היא על פי חכמת הקבלה יציאה מן האגו. ואגו, הוא המצב שבו אנו מחשבים את האינטרס שלנו בכל פעולה ופעולה. ועיקר פעולותינו כידוע, הן גשמיות, באות לא פעם על חשבון הזולת ולא קשורות לרוחניות. ומצב זה, על פי הקבלה, הוא קלקול שיש לתקנו. כך שדרך התיקון, נהפוך את הכוונה האגואיסטית לכוונה של לעשות טוב לזולת, לגלות את הרוחניות ואת הבורא גם ללא הרגשת השכר והתענוג המצויים בכך. לכן, האדם, הפוסע בדרך הרוחנית, נדרש למידה רבה של סבלנות עד הגיעו לגילוי ולא פעם הוא מתייאש מן הדרך שכן, הוא אינו רואה בה שכר. הוא אינו מוצא בה תענוג שאליו גופו משתוקק ורגיל במסגרת "העולם הזה". על כן, "נעשה", זו מילה המצביעה על כוונתו של האדם (והעם שבמעמד) להשתדל להיות בדבקות וערבות ובמילוי מצוות התורה, גם מבלי לראות את השכר שבכך ואף ההפך. מי שעומד במשימה זו, זוכה לדרגת הבינה הנקראת "שמיעה" ולכן, זוכה לשכר המוכר במילת "נשמע". ובקיצור, זו רמה פנימית בה האדם קודם עושה ורק אח"כ, זוכה בשכר הרוחני. זאת, לעומת הדרך שבה זה קורה בחיצוניות, שבמסגרתה אנו קודם חייבים לדעת מהו שכרנו ורק אח"כ, נהיה מוכנים לחשוב אם כדאי לנו לעבוד לשם כך, או לא

​

אכילת מאכלי גבינה: כתוב "ארץ זבת חלב ודבש", לכן, בחג השבועות שבו מתגלה הבורא כחתן בנבראיו, נהוג לאכול חלב, כביטוי לרצון השלם שהאדם השיג ונקרא "ארץ ישראל". ארץ, מלשון "רצון", היא המושג המתאר את הרצון השלם שבאדם להגיע "ישר-אל" מטרתו ומתוך כך, הוא יראה את שכרו באותו רצון, אותה ארץ, זבת חלב.

​

התזת מים: מים, משולים לתורה. ואדם, שכולו ספוג במים, משול לאדם שהיה במעמד הר סיני וכולו ספוג בדברי התורה. התורה, שוטפת את האדם כמים, מחיה אותו ומרווה את צמאונו לרוחניות וכאות וסמל לכך, הגיע המנהג בדמות התזת מים לאחר תפילות החג, בבתי הכנסת.

​

זיווג: הוא המצב שבו נוצר קשר בין הנברא, לבורא. זיווג רוחני המתואר בכתבים השונים, בא לתאר את המפגש שנוצר בין האור, לכלי והחסרון שמורגשים בנברא להשגת האלוקות.

​

חתונה, נישואין וזוגיות: כתוב ש"איש ואישה, שכינה ביניהם", היינו, איש, הוא הבורא. אישה, שנקראת גם נקבה, עקב החסרון שבה בצורת נקב, היא הנברא. נשמות בני האדם. והחתונה שבה עוסק החג, הוא בעצם ביטוי לזוגיות עליונה (נישואין מלשון נישא מעל), שבה הבורא שממנו מגיע אור התורה, מושג בנברא המתואר כעם ישראל, בכדי לתאר שותפות. עם, מלשון עִם, היינו ביחד עם. על שום זאת מתוארת הסיטואציה כפי שהיא כמערכת יחסים וזוגיות, המוכרים לנו על פי רוב, כקשורים אך ורק בעולם הזה.