משמעות

​

עניינים רבים, שונים ומגוונים, כלולים וקשורים במועד הכה חשוב הזה עבורנו, יום הכיפורים. ועם זאת, עד כמה שהיום הזה חשוב לנו כעם, או מבחינת הדת היהודית ולנו עצמנו כפרטים שבכלל, לא תמיד יש לנו את היכולת להבין ולהכיל את העוצמה הזו. לא תמיד אנחנו מצליחים להבין, על מה בדיוק מדובר, במה חטאנו ואם חטאנו, אז למה אנו לא מרגישים כאלו "חוטאים"? ומכאן בעצם, עלינו גם כנראה להתחיל, היינו מ"חוסר ההרגשה" שניחנו בה בהקשר של מועד זה וכמו כן של חלק ניכר מן המועדים. שכן, ככל הנראה, למרות כל ציוני הזמנים שניתנו לנו, אנו לא תמיד ואפילו בד"כ, לא חשים כ"כ מחוברים למה שנדרש מאתנו, אם כבני אדם ואם כיהודים. לפיכך, עלינו לדעת, שכבר מעצם זה שאנו לא חשים בעומק הדברים ופנימיותם, הרי שכבר יש לנו על מה לבקש אם כתפילה ואם כמחילה. כלומר, שמטעם זה שאין בנו תחושה אמתית לגבי המועד\ים (כגון יום כיפור), אז אנחנו יכולים להצטער על זה, ש"אין לנו צער". כלומר, שאין לנו "כלים" כמו שאומרים המקובלים, שבכלים אלו נוכל לחוש את ה"אור" כמילוי. ומכאן, סלולה לנו תחילת הדרך מבחינת ההבנה על מה אנחנו צריכים להתפלל. כי הנה, עלינו לשאת תפילה על זה שאנו קהי חושים ורגש. אנחנו חיים כ"זומבים", קצת באופן אוטומאטי, מבלי להרגיש, מבלי לדעת ולהיות מודעים, מי ומה אנחנו. ואנחנו, מסבירים לנו חכמי הרוח, נחשבים ל"נזר הבריאה" ומרכזה. לנו יש את היכולת להיבדל מיתר בריות, יצורים ובהמות, ואנו יכולים להתעלות רוחנית. אנחנו, בשונה מיתר גופי העולם, לא מורכבים רק מגוף וחומר גשמי אלא שיש לנו נפש\נשמה, שמהווה את הפוטנציאל שלנו להיות קשורים בבורא, ברוח. זאת אומרת, שיש ביכולתנו לחיות את החיים הרבה מעל ומעבר לפן הרדוד של גופניות ותאוות פשוטות של הנאות קטנות ובעצם לחוש בממדים גדולים ועצומים אשר אליהם אנו אמורים להגיע, כבני אדם ובטח שכיהודים. או במילים אחרות, אם אנו מבינים ויודעים שאין לנו את החיבור הנדרש על מנת להגביה עוף, או אז, עלינו לשאת תפילה לבורא עולם שייתן לנו את הכלים הללו שבהם נצטער, אם על חוסר הצער ובהתאם, אם התפתחנו, שנוכל לחוש בצער, על מה שאין לנו ועליו אנו בכל זאת מצטערים.

​

ובכיפור, כמו בכיפור, הכל מתחיל מ"כפרה". אותה מילה, שנכנסה גם לסלנג הידוע כמעין ביטוי שבאמצעותו אנו רוצים "להעביר" דברים כמו שנהוג להגיד "כפרה על מה שהיה". שבזה, מתחיל להתבסס עבורנו שביל שנוכל להמשיך ולפסוע בו הלאה. היינו, שהדבר הראשון שאנו צריכים לבקש מהבורא הוא שקודם כל, עם תחילת המועד, שיכפר לנו, שישים את הכל בצד וישמע אותנו. שעל ידי כפרה ראשונית, שבמסגרתה הכל יושם בצד, נוכל שלא להתבייש ולבוא באמת לפני המלך ולבקש ממנו, סליחה ומחילה. סליחה, היא תשובה מ"יראה" ומחילה היא תשובה מ"אהבה". ובמידה ובה אכן נכין את עצמנו למועד הזה כמו שצריך, יכופר לנו וכך, נוכל לבוא לפני מי שברא את העולם ולבקש ממנו על כל ה"שגגות" כפרה, שכן, אם היינו מודעים לזה שיש מלך לעולם במשך השנה שחלפה, כנראה שאולי היינו עושים פחות שגיאות בשוגג, שזה הפך מ"זדון". וכשנגיע למעמד הנדרש באופן שכזה, כלומר, שנרצה לחיות מהיום והלאה ביראה שעניינה כבוד ולא רק פחד, אולי הבורא יסלח לנו ונזכה גם לאותה מעלה של יראת ה', כמו גם יראת החטא, שיקדמו אותנו בשנה הזו, ליתר תשומת לב ופחות עבירות, שנובעות מטעם היותנו בלתי מודעים וחוטאים, בשוגג. ועל זה מקובל להגיד ש"זדונות, נעשו לו כשגגות", כי מעצם היותנו כופרים באמונה וחיים בתוך עצמנו כאגואיסטים למרות שיש בורא לעולם, זו נחשבת זדוניות מצדנו, איך שלא נביט על הדברים. ואם הבורא יסייע בידינו, אז נוכל כביכול לטעון שכל הזדונות שלנו, שכל התרכזותנו במשהו שטחי, כל זה היה בשוגג כי חיינו בתוך נפש בהמית, בתוך גוף מלא יצרים ובתוך מציאות חיים שאנו כאמור, לא שמים לב אליה וחיים בה באופן אוטומאטי. ואם אנו ניחנים בתבונת הלב ורוצים להתעלות מעל דרגה זו שדומה יותר לדרגת בהמה, אז נקבל רחמי שמיים ונוכל לעבור לשביל שבו כל מה שעשינו מתוך אי התחשבותנו במציאות, יכופר. כלומר, שכל מה שעשינו ב"בכוונה" אם שמנו לב אליו או אם לא, יהיה כאילו נעשה "בלי כוונה" כמו שילדים קטנים נוהגים להגיד ואנו, הגדולים, סולחים להם. וכך, הבורא הגדול, גם יסלח לנו, הקטנים.

​

השלב הבא, לאחר חלק התשובה מיראה ושזדונות הפכו כשגגות, היא תשובה מאהבה כמוסבר. שבזה, "זדונות נעשו כזכיות" עבורנו, בתוך תהליך הכפרה. כך שאם אנו מתקדמים יותר בפנימיות העניינים, אנו מבינים שאנו לא שולטים כמעט בדבר בחיינו ואנו בכלל נשלטים על ידי הקב"ה וההשגחה, שמטעם חוסר היותנו מחוברים לדבר, נפלנו לכדי עבירות ושליליות. ואם לא היינו נופלים ונמצאים במצבים שפלים במהלך חיינו, לא היה לנו מה לתקן אבל גם לא היינו יכולים להתעלות, ללא קלקול שעליו בא תיקון. זאת אומרת, שהאדם המפותח בסופו של דבר, יכול לבוא לפני המלך ולבקש ממנו להביט עליו כעל ילד קטן, שהתבגר, שהבין שהוא טעה ושאם לא היה את ההפרש שבין המצבים, לא הייתה "גדילה". כי אותה התפתחות והתקדמות לטוב, היא על פני הרע, שזה אומר לעבור מ"הכרת הרע" ל"הכרת הטוב". והטוב, שאליו אנו רוצים ואמורים להגיע הוא בכך שנזכה לחיות חיים טובים כפי שהבורא רצה שנחיה אותם בבראו אותנו. או במילים אחרות, אנחנו צריכים לדעת ולהבין שאין לנו באמת יכולת להזיק למלך העולם, אין לנו יכולת לפגוע בבורא או לגרום לו נזק חס ושלום ואם כבר, כל הרע שנעשה כחטא מולו, הוא בנו ולנו. מתוך אי הכרתנו אותו ואת השגחתו, פגענו בעצמנו. וזה, נחשב במידה מסוימת כאילו פגענו בו או כמו שאומרים בכיפור "חטאנו לפניך". ובמה חטאנו? בזה שלא חיינו את החיים כטובים, כפי שאתה רצית שנחיה אותם, שלא רק ברמת הגוף אלא ברמת הרוח. היינו, שכאשר אנו יורדים לעומק ופנימיות המועד, יש לנו את האפשרות לראות היכן יכולנו להיות היום אם היינו לפני כן כבר עושים תשובה, אך מפני שלא עשינו, אנו חשים ב"רע", בחיים שלנו. והרע, בו אנו חשים, הוא עצם החטא כי זה אומר במידה מסוימת שהבורא, ברא לנו חיים רעים וזה נחשב להאשמה כלפיו כך או אחרת. אבל, מפני שאנו יכולים לקבל כפרה על המצב ולהתעלות מעל הרע ולתקנו, יש לנו את האפשרות להתקרב לסיום המועד בסופו של דבר, בבקשה לכך שהבורא יביט עלינו מעתה והלאה, כ"בוגרים" שכמו כבר "למדו את הלקח" ועל כן, אנו מבקשים ממנו להתחשב בנו, לכפר לנו, למחול ולסלוח לנו ובהמשך, שלא לעזוב אותנו אלא להשגיח עלינו כדי שנוכל להמשיך את החיים, ממקום אחר. והמקום הזה, הוא מקום של אהבת ה', זהו מקום של יראת ה', מקום של תשומת לב לחיים שלנו ומודעות למעשינו, לדיבורנו, למחשבותינו ורצונותינו, כדי שאכן נהיה במעלה גבוהה יותר, ממה שאנו נמצאים כעת. ומבחינה זו, בעז"ה, יכופר לנו סוף כל סוף באמת, כי כל הרע כבר ייעלם ויהיה כאינו ומתוך זאת, נפתח דף חדש ונקי שבמסגרתו, נוכל לחיות חיים מלאי כל טוב, שפע וברכה, עד כמה שנהיה ראויים לדבר - שיהיה המשך מועיל, ממצה ומבורך

​

​

​

​

​

​

​

ה

​

​

​

​

​