משמעות

חודש טבת, הינו החודש הרביעי ע"פ הספירה מזמן ראש השנה לעולם שחל בתשרי והוא החודש העשירי, כשמונים את השנה מניסן. כלומר, מזמן יציאת מצרים.

כתוב בספר יצירה: חודש טבת המליך אות ע' ברוגז וכו', וצר בהם גדי בעולם, וטבת בשנה וכבד בנפש. עכ"ל. ובנוסף, יש להבין את העניין שראש חודש טבת נופל דווקא בחנוכה.

 

המילה טבת מופיעה בתורה בפסוק (בראשית ו, ב): "ויראו בני האלוקים את בנות האדם כי טֹבֹת הנה". בספר "קרניים" כתוב: כי טֹבֹת מלשון טובה. ומובא שם גם: תקבר בשיבה טובה – ראשי תיבות טבת למפרע. כמו כן נאמר בפסוק עצמו טובה. נמצא, שחודש טבת הוא מלשון טובה. חודש טבת גם מוזכר בתנ"ך, במגילת אסתר: "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת בשנת שבע למלכותו".

​

 השם טבת כמו כל החודשים, הובא מבבל, ובאשורית נקרא "טבתו" מלשון טביעה ושקיעה בבוץ, כי בחודש זה מתרבים הגשמים והדרכים הופכות בוציות. בגמרא מובא, שבחודשים טבת, שבט ואדר, החמה מהלכת במדבר, שלא לבייש את הזרעים. במדרש מובא, כי טבת מלשון טובה, כי בחודש זה היתה טובה לישראל, כי הדסה היא אסתר נלקחה למלך אחשורוש ובכך צמחה טובה לעם ישראל והיא השפיעה לבטל את גזירת המן. וכן מובא במדרש, שטובה נוספת נעשתה לישראל בחודש טבת, כאשר נהרגו סיחון ועוג שמשה רבנו התיירא מהם. אחרים מסבירים את שם החודש, מלשון הטבה ושיפור שהרי ראש חודש טבת חל בחנוכה והוא מקבל את הארת הנרות על כל ימי החודש.

 

חודש טבת לעולם חסר בן עשרים ותשעה ימים (כ"ט) בלבד. דורשי רשומות אמרו, שכ"ט ראשי תיבות כל טוב.

​

ארועים בחודש טבת:

​

- בחודש טבת הפסיק המבול לרדת על העולם.

- חודש טבת נחשב כחודש של צער על פורעניות עם ישראל. היחידים מתענים בימים שמונה, תשעה ועשרה בטבת לזכר פורעניות אלו, והציבור מתענה רק בעשרה בטבת.

- הצום בשמונה בטבת הוא לזכר היום שבו תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי המלך, ואמרו חז"ל שאותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי ישראל התקרבו לגויים כשלמדו את שפתם ולמדו גם ממעשיהם.

- בתשעה בטבת מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את ישראל מבבל לאחר בניין בית המקדש השני ולא היתה להם תמורה.

- בעשרה בטבת, סמך נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים והתחיל המצור שהביא בסופו של דבר לחורבן ירושלים, ולכן מתענים בו את הצום העשירי.