משמעות

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

הרצון של האדם לרוחניות, מסבירים המקובלים, הוא זה שעושה את האדם למה שהוא, היינו ל"אדם", שעניינו הוא מעל הבהמה שכן, מילת אדם גזורה מהביטוי "אדמה לעליון". כלומר, שאדם, הוא לא זה שיש לו צורת הגוף המוכרת לנו, שהרי ברמת הגוף, אין הבדל בין הבריות והיצורים, מפני שהבריאה כולה מתאפיינת על ידי תכונה אחת בלבד הקרויה "הרצון לקבל הנאה". עם זאת, הבירור ממה לקבל את ההנאה, הוא שעושה אותנו למין מיוחד. לבריות, שבניגוד לשאר יצורי העולם, אנו מחפשים משמעות. תבונה. אמת. אנו מחפשים סיבה, תכלית והגיון בחיים, מעבר להליכה אחר שאלת ההנאה הנובעת מהיכן מר לנו והיכן מתוק לנו. זאת אומרת, שכבני אדם, אנו בעלי פוטנציאל להשגת הנאה מדברים נעלים יותר. מהשגת תשובות לשאלות עמוקות יותר, מלבד משאלות הגוף לאוכל, מין, התרבות, כסף, כוח, ידע וכו.  ואדם, הוא זה שאכן פוסע בשביל הרוחני שמעל רצונות לחומריות וגשמיות, כך שעל ידי מימוש המסע הזה, הרוחני, הופך האדם לאדם. מחיה, לנפש חיה.

​

עם זאת, עד שזה קורה ועד שהאדם מצליח לאחוז בדרך ולהגיע למחוז חפצו, הוא נחשב ל"עם אחד", כפי שאומר המן, שעם זה, מפוזר בין העמים. דהיינו, שאף על פי שאנו בעלי רצון רוחני, חשק זה מתעורר בנו רק מידי פעם ונמצא בתפזורת בין שאר הרצונות החזקים והגדולים. אנו אולי מבינים שצריך לשאוף להשגת המציאות השלמה כדבר אחד, אך נזכרים בכך רק מידי פעם. ומכאן, בא אותו היצר שבנו, הגופני, המתנגד לרוחניות שאליה אנו שואפים ומקטרג עלינו כהמן. כלומר, מוציא לשון הרע על עם ישראל. עם אחד. עם, שהם אותה קבוצת רצונות שבתוכנו, לרוחניות, שצצה ומגיחה מידי פעם במהלך החיים. אך מבלי שהם יתקהלו לכדי רצון גדול, לא נשיג את המצב העליון. בלי שהיהודים יהיו כאחד, לא תושג המטרה. ובהתאם, בלי שדבר מה יגרום לאדם לאסוף את רצונותיו ולהתגבר על יצר הרע הדוחה אותנו מהבורא, לא נוכל לממש את עצמנו. עם זאת, אסור לנו להכנע. אסור לנו להתייאש מהדרך ולהשתחוות להמן, שהוא זרע עמלק והיצר הרע שבנו. עלינו לאחוז בחלק המרדכי שבנו, כפי שבמגילה, בה מרדכי  מסמל את היצר הטוב שלנו, את זה שרוצה קשר עם האלוהי, ושאינו מוכן להכנע לרוע גזרת המן, המסמל את האגו שלנו. מרדכי, יודע שיבוא "רווח והצלה" ושאסור לצאת מדרך האדם. הוא, ממלא את מצוות "זכור", שנקראת בשבת שלפני פורים כחלק ממצוות התורה (דאורייתא), שבה הובטח לנו שזכר עמלק ימחה מעל פני האדמה. מרדכי, שהוא הרצון הקטן אך העמיד שבנו לרוחניות, זוכר את ההבטחה. את זה שהכוונה על מנת לקבל שבאדם, האגואיסטית, תימחה בבוא היום והאדם יגיע לחופש וליציאה מעבדות האגו, לעולם שכולו טוב. לעולם, שבו אין עוד כוונה על מנת לקבל (ראשי תיבות של עמל"ק), אלא יש יכולת לעשות שימוש ברצון מתוך הפנמה של שלום והתקהלות בכדי לגלות את פני השכינה. שהיא הכלי, שבו שוכן הבורא ומתגלה, כמי שמשחרר אותנו מעול החומריות והבלי העולם הזה. עולם של מסיכות, של שנאה וצביעות, שמתהפך על ידי התיקון הרוחני לחג שבו כולנו מפנימים את הרע ואת הטוב למדרגתם העליונה, שממנה הם נבעו ובכך, מייחדים את הבריאה כולה, למלכות הבורא, כחוק השואף להתגלות לנבראיו, בעודם בחיי הגוף כביכול, בעולם הזה