כל פרשה ופרשה מפרשות התורה, נקראת על שם אחת המילים הראשונות שפותחת את אותה הפרשה או שהפרשה נקראת על שם הנושא העקרי שבו היא עוסקת, אשר מובא בתחילת כל פרשה, כמו ראש לגוף. היינו, שכל פרשה מפרשות השבוע נקראת על שם ה"ראש", שממנו ינבע גופה של הפרשה ובכך יפתחו ויוסברו הדברים שנמצאים כלולים בראש, כאותו האבר שמחשב חישובים ואחראי על תפקוד המערכת כולה, שהיא הראש והגוף יחד. כמו כן, על אף שכל פרשה ופרשה מכילה בתוכה נושאים רבים, תתי נושאים ומושגים שונים, עדיין הפירוש על כל פרשה מתוך פרשות השבוע, מתבסס על ראש הפרשה ולא יורד לפרטים ופרטי פרטים סתם כך, אלא מתוך ההתחשבות בגורם הראשוני שהוא כאמור, שמה של הפרשה כאותו נושא עקרי שבו מתקיים הדיון. ובהתאם לכך, בפרשת השבוע הנקראת "תרומה", אשר חלה לאחר שבת שקלים (השבת שלפני חודש אדר או שזו השבת שחלה בראש חודש אדר) ופרשת משפטים, מבינים אנו מתוך שמה של הפרשה, את ענייניה השונים, כדבר אחד שמתרחש לאחר התיקונים הקודמים אשר במסגרתם עם ישראל מקבל את התורה, את החוקים והמשפטים השונים, ובזאת, הופך להיות ראוי לנדב תרומה למשכן. לאותו מבנה, שמתארים לנו הפסוקים עד הפרטים הקטנים, הן מבחינת החומרים שמהם עשוי המשכן, גודלם, צורתם, אופן הרכבתם וכו. זאת אומרת, שלפני התיקונים של קבלת התורה, ההזדככות וההגעה למצב של יראה תוך הסכמה ל "נעשה ונשמע", לא היה ניתן לבנות משכן, שכן, התיקונים, הם שמביאים את האדם, את העם, לרצון לתת תרומה בנדיבות הלב. שעניין תרומה זו, נועד להשגת המצב המאפשר "בחירה חופשית" ברוחניות על פני הגשמיות ולא זו בלבד, אלא שגם את הגשמיות, מעלה האדם מעלה, אל הרוחניות, כאשר לבו פתוח והוא מוכן לנדב מעצמו. כלומר, הוא תורם אותה, מרצונו החופשי, לאחר שהוא הסכים להיות במצב של נעשה ונשמע שזו הסכמת האדם לחוק היראה. לתובנה, שיש מלך לעולם, שאת חוקיו, דיניו, משפטיו ומצוותיו, עלינו למלא. ומילת "נעשה", מעידה על אי שאילת שאלות מתוך יראת המלך והפנמת החשיבות שבעניין שכפי שכתוב שצריך למלא את רצונו-תרו-מה, היינו, חיפשו אחר "מה" ללכת, שהוא עניין הרמז שבפרשה המעיד על חפושי הלב של האדם. של זה, שמחפש, כלומר "תר", אחר דבר מה שהוא "רם", ושהוא נעלה ועליון, כך שזהו שורשה של המילה "תרם" שהוא לבו של מי שתר, אחר הרם. 

ולכן, מי שתר, נקרא תחתון, שזוהי הספירה התחתונה מעשר הספירות שנקראת "מלכות", אשר מחפשת להתדבק בבורא, שהוא מסומל בספירת "בינה" השמינית. וחיבור זה שבין הספירות (מלכות ובינה), המתרחש מעליית התחתון לעליון, או מירידת העליון לתחתון, הוא עניינה של פרשת תרומה אשר בה, אותו התחתון, מתחבר עם העליון, שיורד לשכון בו ובכליו. שעניין ה"כלים", הם החסרונות שבאדם בהתאם למצבו ומשליך על מה שחסר לו לאדם. ובעצם, אדם, שחי בעולם שלנו ואינו חש בשקר העוטף את הכל, יש לו חסרונות בעיקר לכל הקשור לחומריות גופו ולכן, הוא מצוי בכלים הטבעיים שהם החסרונות שלו לאוכל, מין, כסף, כוח, ידע וכו. עם זאת, אם האדם כבר התפתח דיו והוא חש בסבל של חיים בעולם השקר ומשהו בלבו קורא לו לצאת ולתור אחר האמת, הרי שאז, כליו הטבעיים כבר לא יסייעו לו לחיות טוב יותר. אדם, שמחפש משמעות לחיים ומבין שהיא אינה בגדר החומריות, הוא זה שלא יוכל למצוא את משמעות החיים האמיתית, ללא לימוד חכמת האמת המגלה לו אט אט את חלקי נשמתו הנסתרים ממנו, שהם הכלים שבהם, יוכל לשרות בסופו של דבר האור העליון. ובכדי להשיג כלים אלו, צריך האדם לתקן את עצמו ולהיות ראוי לקבלת פני המלך ולהשגת מצב היראה, כדי לשרות תחת היכולת להיות בבחירה חופשית ברוחניות, על פני עבדות מצרים ופרעה, שהם עבודת האגו המנוגדת למציאות הרוחנית ולעבודת ה'. ובהתאם לחסרון, כך מושג הכלי שכנגדו ושעמו אנו יכולים לשמש לקבלת התענוג, המכונה אור. כך שבחסרונות הנכונים, שהם כלי הנשמה, מתגלה הטעם העליון שהוא אור מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שזו הייתה סיבת הבריאה. ומתוך דמיון השורשים והענפים כבדוגמת העץ, כך אנו רואים כיצד גם בעולם הזה כל חסרון וחסרון מותאם לקבלת התענוג הנכון לאותו הכלי המיועד לו, כתענוג שעתיד להתגלות בו, כך שזהו רק העתק של העתק של  ממה שנכון לנו בהשגת הכלים הנכונים להשראת אור הבורא המכונה "שוכן", והמצוי בשכינה. שהיא הכלי הגדול שבה הבורא שוכן - כמלך, השוכן במלכותו. כלומר, במקום, שבו רוצים בשלטונו מתוך בחירה חופשית, ומתוך הסכמה על חשיבותו ורוממותו ובעיקר מטעם אמונת ובטחון בו ללא ספקות. היינו, ע"י אמונה, שכל מה שנעבור, לטוב ולרע, נועד לטובתנו ולקידומנו אליו בכדי להשיג את תענוגי הרוחניות הגדולים המצפים לנו כמטרת חיינו כבני אדם. זאת אומרת, שכבני אדם, אנו יכולים ליהנות לא רק מחומריות, אלא שכל מהותנו, אמורה להיות בדרגה של ההנאה מרוחניות ומההכרה שהקב"ה "רב ושליט". היינו, שהוא גדול, חכם, חשוב, שולט. הוא, זה הכל והכל זה הוא, וזו דרגת האמונה השלמה שאליה צריך לשאוף ובה להרגיש את התענוג של ההשגחה, על חיינו, באופן שאנו חשים זאת ממש, בפנימיותנו 

עם זאת, רק במידת התיקון אפשר לחוש את הוד רוממותו ולכן, רק לאחר התיקון הבסיסי האמור, היה ניתן לבנות משכן. כלומר, לייצר כלים, שבהם ישרה וישכון האור עליון, שאלו הם הכלים המוכנים לבני האדם על מנת לקבל עליהם את מלכותו. ומתוך זאת, הם מוכנים, לתרום מתוך לבם, בכדי לשמש את המלך שיהיה בתוכם, כאחד מהם והם כאחד איתו. עמו. כעמו. ובפרשה, ניתן להבחין בהתאם גם בחמישה עשר סוגי דברים שאומר הבורא למשה לבקש מהעם, שאותם ט"ו דברים מייצגים את אותו חלק שמתחילת שמו המפורש של הבורא, שזוהי התגלות חוכמתו בפני הנשמה, היינו, ששמו המפורש של הבורא הוא הגילוי שהאדם צריך להשיג בתוכו ולכן, כל עניין לימוד הקבלה והתורה, הוא אינו לשם ידע סתמי אלא שהמטרה היא לגלות את השם הקדוש. שעניין גילוי שם הבורא הוא כמו שאדם מכיר בשמם של אהוביו והוא קורא להם בשם זה, על פי יחסו אליהם ומערכת התפקידים שביניהם כדוגמת כך שיש שם הנקרא "אבא", יש "אמא", יש "אח" או "אחות" ועוד שמות רבים המבטאים את יחסנו אל נשמות בני האדם הנוספות במציאות חיינו ומכאן, שהשגת השם הקדוש מצביעה על היחס לבורא, כמי ששורה בחיינו. ומכאן, שהכוונה הפנימית של האדם לגילוי שם הבורא צריכה להובילו בזמן הלימוד של כל פרשה ופרשה שבתורה. כלומר, המטרה היא, שהוא יהיה קרוב אלינו עד כדי קריאה בשמו. עד כדי בטחון, שהוא שוכן בתוכנו ושאנו בטוחים שיש לנו כלים, שהם חסרונות, להשגת אותו התענוג שבו אנו חשקים ומבינים שלו אנו זקוקים מתוך היותנו קשורים, ברוחני. שכן, מתוך הבנת ההזדקקות, נהיה מוכנים לנדב את לבנו, שהוא הוא הכלי הגדול שיכול להכיל את מה שאולי מכונה במאות שמות וכינויים אך בעצם, בסופו של תהליך, כל העיסוק הוא אך ורק בדבר אחד: באהבה. במילוי של הרצון הגדול, המשול ללב, בהרגשת קרבה עזה אל בורא עולם, שרומז לנו בפרשה, את גודל אהבתו שלו אלינו. 

זאת אומרת, שאותה התרומה שאנו תורמים היא כפי שכתוב "ולקחו", היינו, ממנו, מהבורא עצמו אנו לוקחים, כי הוא המקור שאליו צריך לפנות והוא זה שמתקן אותנו ומעניק לנו כלים שהם ככתוב "תרומתי", היינו תרומת הבורא לאדם, כך שהאדם בעצם לוקח מה' את הכלים ואת התרומה עצמה ומעניק לו בחזרה את אותה הנתינה השלמה. שכן, כל מי שמרגיש שלם, שזוהי מילת "איש", הרי שאז, ניתנת לו, לאותו האיש שתיקונו שלם, האפשרות ליטול מהעליון כלים שבהם לבסוף, יוכל לשרות האור העליון, לטובת האדם עצמו ולטובת גילוי של הנאה רוחנית שהיא כאמור המבדילה את האדם משאר יצורי העולם. שהרי מבחינה חומרית, אין הבדל בין הגופים וכל גוף וגוף רוצה אך ורק בקבלת תענוג על פי אמת המידה של האבחנה בין "מר" לעומת "מתוק" ובכך, דומה גוף האדם לגוף הפרה, החרקים ושאר חומר העולם הזה. לעומת זאת, ה"נשמה", שהיא הפוטנציאל שלנו כיצורים נבדלים מיתר גופי הבריות, היא המעניקה לנו את התואר "נשמת אדם",כך שרק אז, האדם הוא אדם (בהשגת הכלי הנקרא נשמה). כלומר רק אז, על שם חיפושו, ניתן לו תוארו. ובמידה ובה האדם מפנים את העובדה שכל החיים הם יחסי האדם עם הבורא, כך הוא ירגיש שהוא יכול להוות משכן לאור העליון שכולו, בא מתרומת הבורא לאדם, שיכול לתת, בדומה לעליון, ולא רק לקבל, שזו תכונת התחתון המסוגר בעצמו ונשאר דומם בטבעו, לעומת הרוחניות, המוציאה את האדם, מהעולם.