עניינים רבים, שונים ומגוונים, עליהם ניתן ללמוד, מוזכרים בפרשת "בראשית", כראוי לחומש, הפותח את ספר התורה כולו. בין העניינים הללו אנו לומדים על כך שלמשל, בכל אדם יש חלק זכרי וחלק נקבי, שכן, מושג ה"אדם" מסבירה הפרשה, הוא שלמות, בין הזכר והנקבה ככתוב "ויקרא שמם אדם". מעבר לכך, ניתן ללמוד על עניין האמונה, שהיא הבסיס לכל יהדותנו אך גם מעבר לכך. היינו, שלא רק היהודים מאמינים, או מצווים להאמין, בכך שהבורא ברא את העולם, כי אם גם הגויים ויתר האומות, מאמינים וצריכים להאמין בזה, שלא מן הסתם מתחילה התורה בהבהרה "בראשית ברא אלקים", כדי להודיענו, שאין העולם מקורו בטבע סתמי כי אם בבורא, שברא אותו. כלומר, שעלינו להפנים מתחילת הפרשה, את מצוות האמונה בזה שמקור המציאות, הוא הקב"ה.

בנוסף לכל זאת, אנו רואים שאחד היסודות העמוקים ביותר שבחיינו, כפי שהוא מוצג בפרשת "בראשית", זהו עניין ה"בחירה החופשית". שהרי, מיד לאחר שהבורא שם את האדם בגן העדן, הוא מאפשר לו בחירה ואומר לו שהוא יכול לאכול מכל מה שהוא  רוצה, מבין עצי הגן, מלבד כך שהוא אוסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע, את זה, הוא אומר לו אל תאכל. והאדם, לפיכך, כבר מלכתחילה נמצא בסיטואציה של בחירה חופשית, האם לאכול ממה שהבורא ציווה עליו שלא יאכל, או שמא הוא יעבור על ציווי ה' וכן יאכל מפרי עץ הדעת. עניין נוסף וחשוב עד מאוד הוא מקורו של האדם שנברא ב"צלם אלקים" ושנשמתו היא ממש מהבורא ככתוב "וייפח באפיו נשמת חיים", היינו, שהאדם שלא כיתר הבריות והיצורים, מקורו הוא ממש מהבורא שכמו שאדם למשל, מנפח דבר מה, אז הדבר ממולא מפיו של האדם ומהאוויר שהיה בו וכך, בהתאם, האדם עצמו, הוא בא ממה שהבורא נפח בו, את נשמתו. וכאמור, הנושאים המוזכרים בפרשה הם מגוונים עד מאוד וביניהם עניין השבת והמנוחה ומשמעותם, עניין גן העדן ומשמעותו ועוד ועוד אבל בכל זאת, אם מתמקדים בנושא כלשהו, הרי שזהו עניין השלמות, מול החיסרון, שבפשטות זהו עניין התיקון אליו אנחנו נדרשים, מאז הבריאה וקלקולה.

או במילים אחרות, כפי שניתן לראות בפרשה וללמוד ממנה, הבורא ברא את העולם מושלם, אבל מפני שהאדם הראשון חטא, הרי שמאז הקלקול והחטא, אנחנו נדרשים לעשות תיקון ולעבור תיקון, שיתרחש במשך 6000 שנה, מרגע הבריאה. וה"תיקון" הזה, כמושג שמוזכר רבות בעגה היהודית ובטח שבחכמת הקבלה, אפשר להגיד שהוא באופן כללי, תיקון של תפיסת המציאות שלנו. באנו, מתפיסת מציאות של גן עדן והנה, לעומת זאת, מאז החטא הקדמוני, אנו שרויים בתפיסת מציאות הפוכה לגן העדן, שכידוע העולם הזה נקרא "עלמא דשקרא" (עולם השקר) לעומת המציאות שבאנו ממנה, שהיא מציאות של אמת. וההבדל בין שקר לאמת במקרה הזה, זוהי ההבחנה בכך שהמקור שלנו הוא אדם הראשון שהכיר את בוראו וידע מהיכן הוא והעולם באו, וזאת, לעומת המציאות והעולם שלנו שבמסגרתם אנו לא מרגישים חיבור אל הבורא וחשים את עצמנו במרכז, שזהו שקר, כי הבורא הוא המרכז. אנחנו, יכולים להיות במרכז, רק אם אנחנו עושים זאת לשם התיקון. ובמידה שבה אנו לא פועלים לשם תיקון המציאות או יותר נכון, לשם תיקון תפיסת המציאות, אז הצבת עצמנו במרכז הבריאה, היא גישה שמובילה לגאווה ואגו שקריים ומיותרים, שסופם הוא מוות, שהרי במות גופנו, מתה גם גאוותנו וכל מה שחשבנו שאנו, כמרכז.

צריך האדם להגיד, אומרים חכמינו, ש"כל העולם לא נברא אלא בשבילי" שזה מצד אחד. ועם זאת מהצד השני "ואני לא נבראתי אלא לשרת את קוני", שזוהי הדרך הנכונה לפעול במציאות הזו, לפחות, למי שכבר מפותח דיו כדי להבחין בתפקידו בחיים. היינו, שמי שמרגיש שיש בעולם הזה לא רק חומר ותאוות אלא גם רוחניות, שיש בורא לעולם, אז אדם כזה, שכבר התפתח מנטאלית, הוא מי שידרוש להבין כיצד הוא יכול לחיות חיים, שהם אינם רק חיים גשמיים כי אם חיים רוחניים. ובכדי לעשות זאת, מסביר לנו הרב המקובל הרב"ש, כמו גם אביו בעל הסולם זצ"ל, שעלינו ללכת בדרך שנקראת "הכרת הרע", שבמסגרתה נוכל לאבחן את השקר שאנו חיים בו ולפיכך, לשאוף לחיות בחיים של אמת, שבהם יהיה ברור לנו מושג זה, של אמת, כפי שברור לנו החושך, מול האור ולהפך. היינו, האור, מול החושך. זאת אומרת, שבמידה ונשיג שאנו חיים בחושך, אז נשאף לאור, אבל אם אנחנו חשים שהחשיכה היא כבר אור, אז אין לנו לאן לשאוף וזה נקרא שלא ממש התפתחנו. שכן, התפתחות אמתית, היא מה שמוביל את האדם, בעיקר את האדם היהודי, ל הרגשה של מה שנקרא בשפת הקבלה "הנקודה שבלב". שהנקודה הזו, מצביעה על זה שהאדם כבר התפתח וחש שבכל לבו, המואר, יש נקודה אחת חשוכה שלא מאפשרת לו לחיות את החיים הללו כפי שהם. ואפשר להביט על הדברים גם אחרת. שאם האדם חש את לבו ואת חייו כחשיכה, אך יש בלבו נקודה כלשהי של אור שהוא מרגיש שדוחקת בו לגילוי האמת, אז אדם כזה, שכאמור נקרא שהוא כבר מפותח, הוא מי שישאף לתקן את עצמו ולהשיג אור לכל לבו ולא לחיות רק בנקודה קטנה של אור, של אמונה פשוטה בבורא וזהו, שהוא כביכול חי את החיים הגשמיים והחומריים ורק מאמין במידה קטנה, שיש בורא לעולם.

וכמוסבר, התיקון שאליו דוחפת אותנו הנקודה שבלב, שהתעוררה במפותחים שבאנשים, היא דרך שצריך לפסוע בה כ"שיטה", שאותה מסבירים המקובלים כשביל, כנתיב, שבמסגרתו האדם צריך להכיר ב"רע" שבחייו ועל פניו לבחור בטוב, על פני הרע. ועניין ר"ע, הוא בחכמת האמת מושג המצביע על "רצון עצמי", כך שככל ש האדם מרוכז בעצמו ושם את עצמו במרכז, אז הוא "רע" ולהפך. אם האדם שם את הבורא במרכז או את עצמו בכדי לשים את הבורא במרכז, אז זה נקרא שאדם שכזה, מכיר ברע שבחיים ובוחר בטוב, היינו, בבורא, כי הוא הטוב והמטיב וגם לכן הוא ברא את הבריאה. זאת אומרת, שסיבת הבריאה היא מטעם רצונו להטיב לנבראים ובכדי שזה יקרה, צריך האדם לשים לב בחיים שלו, מה במרכז. האם הוא במרכז או האם הבורא במרכז. וככל שהאדם פועל לשם הצבת הבורא במרכז, כך הוא יכול להתחיל לפתח את עצמו ולפעול מתוך ה"נקודה שבלב" שלו, כדי להשתית על עצמו ועל העולם תיקון, של תפיסת המציאות המעוותת בה אנו חיים. שכן, כל עוד אנו לא חיים במציאות האמת, שבה הבורא הוא המקור, אז זהו עיוות של המציאות ושקר, שאנו לא נצליח לחיות בו, כי משהו בתוכנו, כמו "יטריד" אותנו, ולא ייתן לנו מנוח. אך עם כל זאת, כאשר האדם מקבל התעוררות כדי לשנות זאת, יהיה עליו להכיר ברע שבחיים, וזאת על מנת שהוא יוכל  לפעול לפי הטוב, היינו, לשם חיים שבמסגרתם, המקום שהבורא תופס בחיים, יהיה מרכזי.

או במילים אחרות, "הכרת הרע" קשורה בחשיבות שמקנה האדם למצבים השונים שבחייו ועד כמה הם מובילים אותו ליציאה מהחשיכה החומרית או להפך חס ושלום. ככל שהאדם מקנה חשיבות לחומר ולתאווה אליו, כך לא תהיה לו אפשרות להכניס את הקב"ה כנקודת אור בחיים ועל כן, תיקונו לא יתרחש או יהיה לפחות, במידה מועטת, ממה שהיה יכול להיות וממה שיכול היה לקרות. ועם כל זאת, אם האדם כבר כאמור התפתח דיו, אז הוא יכול לראות שיש לו בחיים הללו "כלי עזר" שזו התורה הקדושה, שנתן לנו ה' על מנת שנוכל לתקן את עצמנו. שמתוך זאת, שהאדם מקדיש חלק מחייו או את כל החיים, לרוחניות, לתורה, כך הוא יכול להתחיל ולראות שכל הקשור בתורה וברוח, זהו לא עניין של סיפורים יפים או היסטוריה כלשהי, כי אם אלו דברים שקשורים לאדם עצמו ושהתורה בהתאם, קשורה בו ואליו. כך שבעצם, אם האדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב, מבין שהחיים הגשמיים הם שקר, אז הוא יכול להתחיל לבחור על פני השקר, באמת, והיא, ה"אמת", היא דבר מה שמתגלה לו באמצעות תיקון שלא יכול להתרחש ללא התורה הקדושה. והיא נקראת "קדושה" כי מיל זו מצביעה על היבדלותה מכל ענייני החומר הארציים, שכמו שאדם מקדש אישה ואומר "הרי את מקודשת לי", כך הוא צריך גם להביט על התורה. היא, קדושה, כי היא מובדלת מכל מה שקשור בחומר ועניינה הוא להביא את האדם לרוחניות, כך שהוא יחייה חיים רוחניים מלאים ולא יהיה עוד תלוי בגופו, שבבוא הזמן ימות. היינו, שבאמצעות התורה, יכול האדם לרכוש את הדרך הזו של "הכרת הרע" בחייו כפי שהם, ולהתחיל לראות כיצד התורה, זה עליו. היינו, שהיא לא סתם ספר רגיל כמו יתר ספרי העולם אלא שהיא מיוחדת בכך שהיא ניתנה לנו מהכוח העליון, כדי שנוכל דרכה להבחין באיזה מצב אנו נמצאים ושבהתאם, נרצה לחיות חיים של תורה, של רוחניות נצחית, של הנאה אינסופית, שלשמה הבורא ברא אותנו בעולמו.

זאת אומרת, שלסיכום הדברים, ניתן לומר שהתורה, זה עלינו, או יותר נכון, שנוכל להרגיש ולהכיר בזה שהיא קשורה אלינו, ככל שנחוש בקלקול בו אנו חיים בלעדיה וכך נשאף, לחיות בחיים של נשמה, ולא של גוף, כפי שהבורא מורה לנו, בדרכה של התורה. היינו, שדרך זו של התורה, אמורה להוביל אותנו, בעיקר דרך לימודה בליווי חכמת הקבלה, לזה שכבר לא נחיה את החיים שלנו רק באמצעות הגוף וחושיו כי אם לכך שנוכל להתעלות לחיים הקשורים בנשמה שלנו. שכן, הנשמה ש לנו, מסבירים לנו חכמי הסוד, היא "חלק אלוק ממעל" שכמוסבר, מקורה הוא בזה שהבורא נפח בנו, את הרגשת החיים שלנו. וככל שאנו חיים את החיים במנותק ממנו, בנתק מן התורה ומחוברים לכל מה שתחתון וארצי, כך במידת המזל וההתפתחות שלנו, נחוש כיצד העולם הזה שבו אנו חיים הוא קלוקל ודורש תיקון. ואם נתעורר בזמן ונרצה לתקן את עצמנו, אז נוכל לראות איך חכמת האמת, המבוססת כמובן על התורה עצמה, מורה לנו איך לחיות חיים שבמסגרתם אנו ה"מרכז", כדי להשתית על חיינו ועל עצמנו, את הבורא כמרכז, שזהו הטוב, לעומת הרע. שהרע, הוא עניין היותנו במרכז כבעלי אגו מנופחים בלי קשר לבורא, בחיים שלנו. ובכדי לעשות זאת, כמוסבר, אנו צריכים לראות כיצד אנחנו יכולים להעלות את חשיבות מושג הבורא בעולמנו, בכדי לעבור את התיקון שאליו אנחנו נדרשים בתפיסת המציאות שלנו, מאז החטא הקדמוני. שכך שככל שלא נקדיש חלק מחיינו לתיקון זה, כך לא נוכל לחוש בגן העדן המקורי שבו נבראנו ולהפך. ככל שנפנים את הדברים, ככל שנבין שהתורה זה עלינו, שהבורא ברא אותנו ונאמין בזה, או אז, נוכל לעלות ע להדרך הנכונה לחיות בה את החיים ונפסע בדרך הזו, לחיים של טוב נצחי, בעודנו בחיינו, ולא כפי שהנוצרים מאמינים, שהטוב או חס ושלום הרע, הם "שכר" או "עונש", שמגיעים לאדם רק לאחר שהוא מת, בהתאם למעשיו, בעולם הזה