המטרה שלנו בחיים מסבירים המקובלים, היא ההנאה - וזו גם הייתה מטרת הבורא בבריאתו עולם, כלומר שהוא רצה שנהנה שכן, בלא הנאה אין לנו הרגשת החיים. ובכדי לקבל את ההנאה, צריך שיטה מיוחדת שמאפשרת לנו לזכות בה, מפני שככל שנהנה יותר, כך נחיה טוב יותר. ולכן, הקבלה, כאותה שיטה, כשמה כן היא, והיא באה ללמד את האדם כיצד לקבל את הטוב והעונג בחיים אל תוך הכלים שלו. מפני שאם הוא ילמד איך לעשות זאת, הוא ימצה את החיים ויממש אותם באמת, עד הסוף, כמו שהבורא רצה שיקרה וכמו שהאדם מרגיש ש"מגיע לו". עם זאת, על אף שמטרת הבורא בבריאתו הייתה להיטיב לנבראים ולכן אף חומר הבריאה כולו מכונה בשם "הרצון לקבל הנאה", עם כל זאת, אותו רצון היכול להכיל את הטבת הבורא עד תומה, הוא דבר מוגבל וקטן במסגרת העולם החומרי, לעומת אותו אור רוחני גדול הצפוי לנו כתענוג. זאת אומרת, שהרצון לקבל שאמור לשמש לתפקידו ולהגיע לשיא האושר וההנאה, מוגבל על ידי עקרונות שלא מאפשרים לו מילוי אינסופי וכך בעצם, אנו חשים תמיד רק את מציאות העולם הזה. עולם גשמי, שהוא עבורנו מעין מסגרת קיום קצרת זמן עד מאוד, אשר בה בכל פעם כלי אחר שבנו מתמלא וכך, עד אחרון יומנו, אנו נעים מהנאה קטנה אחת להנאה קטנה אחרת עד ש"המסע" הזה נגמר. הנאה רוחנית לעומת זאת, פירושה קבלת הטבת אור הבורא בכלי אחר שאינו מת אף פעם. היינו, המדובר על כלי שבניגוד לגופנו, זהו כלי אינסופי ונצחי, שאותו מלמדת הקבלה כיצד להשיג. ומה שמבדיל את הכלי הזה, הנצחי, שנקרא נשמה, לעומת הכלי של עולם החומר, הנקרא גוף, זוהי הכוונה שרוכבת עליו. על הרצון, על החסרון שלנו. היא, שקובעת את תפיסת המציאות שלנו. כך שאם היא אגואיסטית וגשמית נרגיש את מסגרת העולם הזה, של עולם החומר ואם היא אלטרואיסטית ורוחנית נחוש את מציאות ה'. אלטרואיזם (הרגש הזולת), היא תכונת הבורא שרוצה רק להשפיע לנבראיו. אגואיזם (הרגש רצון העצמי), היא תכונת הנברא שרוצה רק לקבל הנאה לעצמו. משום כך, בכדי לעבור מן הגשמיות, לרוחניות, יש צורך בטיפוח הכוונה של "להשפיע לזולת", מפני שבהשגת כוונה שכזו, שרוכבת על הרצון לקבל הנאה לעצמנו, הכלי שלנו נשאר נצחי ויכול להתמלא תמיד מעצם מטרתו לנתינה. היינו, שכלי של השפעה, הוא כלי שיש לו איזון מול תכונת המציאות הרוחנית וחוקיה ולכן, אדם שמשיג כלי זה, חש במציאות הבורא. במציאות רוחנית. במצב שבו הוא כל העת מקבל ולכן מלא תמיד וגם כל העת נותן ולא מתרוקן לעולם.

 ובהתאם לכל האמור, מחלקים המקובלים את כוונות האדם ל 4:

כוונה לקבל על מנת לקבל (עמל"ק) - אגואיזם 

כוונה להשפיע על מנת לקבל - ניצול הזולת

להשפיע על מנת להשפיע (חסדים) - מצב שגם נקרא "דבקות"

לקבל על מנת להשפיע - מימוש מטרת הבריאה

לקבל על מנת לקבל, היא הכוונה האגואיסטית שבאדם, שעליה נאמר שיש להשמידה במצוות השמדת העמל"ק (על מנת לקבל) והיא הפוכה מתכונת ההשפעה הנשגבת. עם זאת, להשפיע על מנת לקבל, כמדרגה אחת מעל המצב הבסיסי, היא המידה שבה עוסקת פרשת בלק. היינו, כיצד אפשר לנצל את הרוחניות ואת הבורא, בכדי להשיג אנטרס אגואיסטי. כלומר, כיצד ניתן לקחת את הכוח והיכולת להשגה אלוקית, למודעות עליונה ונאורות, ולעשות בה שימוש למטרת רווח אישי, הנחשבת מנוגדת להגדרה הרוחנית. מנוגדת למידת הישראל שבאדם, שממנה אומר בלק, צריך לחשוש. ז"א לפחד מפני עם ישראל החונה במדבר לפני כניסתו לארץ ישראל. שהרי זהו, החשש הפנימי שעובר על האדם ועל טבעו האגואיסטי המוכר ונקרא כאמור "רצון לקבל הנאה לעצמו" כשהוא חש באיום מתכונת ההשפעה. מנקודת עם ישראל שבאדם, שרוצה מקום קבוע הנקרא "ארץ". שזו, אותה פיסת אדמה שאליה העם עומד להכנס מחנייתו במדבר. וכך גם האדם הפרטי, הפוסע בדרך למטרה הרוחנית בכל זמן, יש בו שאיפה להשגה קבועה ומלאה של החיים. של נחלה. אך עד שהוא מתקן עצמו ממקבל לנותן, עוברת עליו דרך. תהליך, של גילוי הרע שבו ותיקונו, על ידי "עבודה" על הכוונה. וכאן גם בא עניין האתון מפרשת השבוע, בלק, המבליטה את עניין ההשוואה של אתון, לעומת חמור ברמת הכוונה הפנימית שבאדם והשתדלותו לתקנה. כך שאתון, היא משרש נתינה (אתן) וחמור לעומתו, הוא עניין תיקון חומר הבריאה מלקבל ללהשפיע. ורכיבה על חמור (על הרצון לחומריות), שהיא עניין תיקון, מנוגדת לרכיבה על אתון, שפירושה כאמור, ניצול תכונת ההשפעה והנתינה לטובת הנאה אגואיסטית (רכיבה על האתון). פרשת בלק, היא סמל לכוונה בלתי טהורה של האדם, שאותה הוא מגלה במהלך דרכו הרוחנית. כוונה, שהיא חלק מהדרך, שאותה צריך האדם להכיר ושעליה האדם צריך להתגבר ולא להתייאש מנסיונותיו. זאת אומרת, שהפרשה באה לסמל עבורנו את העובדה הפשוטה, שהכל נמצא בתוך האדם ולא ניתן לחמוק מדבר בדרך הרוחנית, אלא רק לזרז את התהליכים. שזירוז, היא ההליכה בדרך והאבחנה בבירורים השונים לגבי היחס לרוחניות.

בלק ובלעם בתוכנו, כמו משה, אהרון, עמלק ושאר התכונות הרוחניות המצביעות על סוגים שונים של כלים, אם לקבלה ואם להשפעה. וכל עניין המסע הרוחני של האדם, הוא הגילוי של כל המצבים, ללא יוצא מן הכלל, שכולם יחד נקראים התורה. סופו של התיקון של האדם, בגבהי המציאות הרוחנית, היא מדרגת גמר התיקון הנקראת "משיח". אותה מדרגה שמקורה ב רות המואביה, שהיא נצר לבלק מלך מואב שבפרשה, המבקש מבלעם לקלל את עם ישראל. היינו, שמתכונה זו שבנו שאותה אנו צריכים לגלות ונקראת "להשפיע על מנת לקבל" ומשמעה ניצול הרוחניות, תצא בסופו של דבר התכונה שסופה לגאול אותנו בצורת "משיח" ולכן גם אמרו חז"ל שאל לא לאדם להתייאש ושעליו להבין שיש שלב, של גילוי בלק בו, זה שמקריב קורבנות, בכדי לקלל את ישראל. כלומר, לא לנטוש לעולם את הדרך הרוחנית, להמשיך לנסות ולהתקרב אל הבורא (להקריב קורבן) ולהתגבר על כל מצב ומצב בעזרת ההפנמה שהכל בא ממקור אחד שהינו הבורא ובהתאם לכך, לשאוף להגיע אל הנקודה הנשגבת שהיא גילוי המציאות של דבקות באל. זו כל הפעולה הנדרשת מאיתנו בכדי שנשיג את הטוב והשלמות שמצפים לנו אי שם בעתיד חיינו. גילוי הבורא, מסבירה הקבלה, הוא מה שמתגלה מתוך מאור התורה שהיא סיפור מסעו הרוחני של האדם. עם זאת, תחילתו של המסע הוא הסתר וגילוי של "אחוריים", שהם כל המצבים הרעים שבאדם כגון בלעם ובלק, המכילים בשמם בחציים כל אחד בנפרד את שם עמלק, אך סופם הוא תיקון הכוונה ממקבלים למשפיעים וגילוי של הדבר האמיתי שבחיים בצורת הנאה שלמה, הנובעת מתפיסת מציאות רוחנית. מתפיסה, של מי שתיקן את עצמו אז כעם במדבר וכמובן שגם כיום, בארץ ישראל, למי שנאור מספיק בכדי לפסוע בדרך חכמת האמת, חכמת הקבלה, חכמת הנסתר, שרלוונטית לכל זמן, לאדם.

"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלה לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק הרשע - זכה ויתה ממנו רות" - חז"ל