משמעות

אמונה, היא סוד הפרשה הנוכחית, והיא בלב הפרשה, במסגרת המתואר בה, לגבי עם ישראל היוצא ממצרים, חוצה את ים סוף וחווה שלל אירועים ניסיים, תוך אמונתו בבורא ובמשה רבנו, המוביל אותם בדרכם החל מהקריאה בספר שמות וכן הלאה, עד הסתלקותו. ובאמונה, למרות הפנמתה בדרך נפשית ובדרך העבודה הפנימית, כסולם לעלות בו בכדי לאחוז במציאות ה' ולהשיגו, צריך גם לראות את הרובד הכביכול חיצוני של הדברים, כפי שמתוארים לנו התרחשותם. היינו, שהאדם, צריך להאמין בתמימות, שכל מה שהוא קורא, קרה. כל הניסים הגדולים, המכות לפרעה ולמצרים, חציית הים ועוד ועוד אירועים, אם לפני הפרשה ואם לאחריה. הכל, צריך להפנים האדם, קרה במציאות ולהאמין בכך ברמה החיצונית לכאורה. ועם זאת, אין זה שולל את הדרך הפנימית ו"מוסר ההשכל" וה"לקח", שצריך לקחת מכל פרשה ומן התורה כולה, כדרגות, הקשורות להשגה במציאות הבורא, כפי שאנו אוחזים במציאות זו באמצעות חושינו.

 

היינו, שאמונה שעמה יש לעשות שימוש, עבודה, היא זו שמובילה את האדם בסופו של עניין, לכך שהוא כבר לא מדבר על הבורא מהפה ולחוץ, אלא שהוא ממש חי בדבקות אליו, בו, במציאותו, מאמין בו ויודע אותו ככתוב "דע את ה' אלקיך...". כך שאין לפקפק במה שכתוב, שקרה במה שמתדמה לנו כחיצוניות, אך עדיין, עיקר הדברים הוא בפנימיות וממילא, נצרך האדם להתגבר על טענות הדעת, על הגוף והשכל, שרוצים לגרום לו לפקפק ולהכחיש את האמונה עצמה, בפנימיותה ובחיצוניותה. כלומר, שאל לא לאדם "להתרשם" מידי ממה שנוגד את האמונה שאליה הוא מבקש להגיע, אלא לראות בכל מכשול, כמשוכה, שנועדה לקדם אותו דווקא, למצב גבוה יותר, כי לולא המשוכה, הדרך היא כל העת מישורית והנה, באמצעות המכשולים, מתעלים ומתקדמים, מה שלא היה יכול לקרות, אלמלא כל מהותנו הגשמית, הייתה מתנגדת לדבר.

 

חכמינו, משווים את האמונה הזו, של הפירוש הפנימי של מה שמתואר בפרשות ובתורה, לאדם שאוכל לחם. כך שהאדם, לא אומר לעצמו "אני אוכל את החיטה כמו שהיא" שזה דומה למי שמתכחש לכך שבתורה, יש פרשנות פנימית ורבדים על רבדים, של פשט, רמז, דרש וסוד. ובעצם, הלחם, המשול לפנימיות, הוא כהשלכה לאדם שלוקח את החיטה ועושה ממנה את הלחם, על ידי תהליך שהוא מעביר את החיטה בהקבלה לתהליך שהאדם עובר בדרכו להשגת האמונה בנפשו, ככזו שהיא לא רק חיצונית, אלא היא עוברת עיבוד ראוי עד שהיא ממש כמזון, לנשמה, כמו הלחם שהוא מזון לגוף, שאינו רוצה לאכול כבהמה, קש, שעורים או חיטה, כמו שהם. ומכאן, מובן שאותה אמונה חיצונית לכאורה כאמור, שהאדם מפתח בתמימות, אינה נוגדת למה שהוא עובר בפנימיות וזו משלימה את זו, עד שהאדם משיג אמונה שלמה בבורא עולם, שהוא זה שמעניק לו את כל התובנות, המשוכות, הירידות כמו גם העליות, בכדי להביאו אליו ועל מנת להטיב לו שזו, צריך לזכור, מטרת הבורא בבריאתו; להטיב לנבראיו. ולפיכך, כל הסבל בעולם הגשמי, הוא מפני שהאדם טרם הגיע לתכלית הרוחנית שאליה עליו לשאוף, כי שם, נמצאת ההטבה שאותה הבורא רוצה להעניק לנו, בכדי שלא נישאר כמו שאומרים המקובלים "בבחינת ילדים קטנים". היינו, שלא נהיה בחוסר התפתחות שאפילו אם נאמין בבורא באופן חיצוני ונגיד ב"ה, הכל מלמעלה, זוהי דרגת ילד קטן, כי הרוחניות אינה תרבות לאחוז בה. הרוחניות, היא סולם להתעלות בו מהמציאות הגשמית, למציאות הקב"ה, שהוא הרוחניות, כמושג, שכולל בו הכל גם את העולם הגשמי ואת כל מה שלכאורה, חיצוני.

 

היינו, שהרוחניות אינה דימויים כמו שלפעמים אומרים כאלו שלא מבינים, שחושבים שהדבר האמתי הוא הגשמיות, אלא להפך. משהאדם מתקדם מעלה מעלה הוא מפנים לתוכו את הגשמיות ורואה כיצד דווקא החיצוני, החומרי, הוא ההשתקפות מהרוחניות, שהיא העיקר ואינה דימוי חס ושלום, אלא שהיא השגה באמצעות אמונה, כאותה דרך שהבורא רצה ורוצה שנלך בה ונעריך, כאשר כמובן, הוא יכול היה מראש לתת לנו הכל בידיעת השכל, אבל אז היינו נותרים בכלים דרצון לקבל ולא יוצאים מטבענו, מה שמתאפשר דווקא על ידי אמונה. שמילה זו "אמונה", שכבר אולי כה שגורה בפי בני האדם נדמית כמובנת, אך דרך הפרשה, באה לידי ביטוי במצבים מגוונים, ביניהם, ניסים שונים כמו חציית ים סוף, מה שדרש מהעם את היכולת לסמוך על הבורא ועל משה שזה נקרא אמונה, כך שהעם תחילה נכנס לים ורק לאחר מכן, הוא נבקע, כי הם האמינו. ובמה האמינו? ככתוב "בה' ובמשה עבדו", כלומר, שלא רק בבורא ברמת ילדים קטנים, אלא בכך שהבורא רוצה שנשיג בו ולפיכך שלח לנו את הצדיק (משה), בחיצוניות ובפנימיות, על מנת לקדמנו בשלבי הסולם השונים שעליו, אנו אמורים לעלות מעלה מעלה, לחיי רוח, שאינם מבטלים כמוסבר את החומר החיצוני, החומרי, הגשמי, שהוא כהעתק מן הרוחני, ונכלל ברוחניות ולא כמו שכאמור נדמה, לבלתי מבינים.

 

ובהתאם לכל הכתוב עד כה, ניתן עוד ללמוד בנוגע למה שכתוב בפרשה בעניין "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", שכביכול, ברמה החיצונית, כתוב שאם העם היה עובר בדרך הקרובה, דרך הפלישתים, אז הפלישתים היו נלחמים בישראל או רוצים להילחם בנו וזה, היה מביא לרצון העם לשוב למקום בטוח לכאורה, שזו ארץ מצרים. ועם זאת, כמוסבר, אנו לומדים על דרך הפנימיות, את האופן שבו אנו יכולים לבנות כלים, שהם חסרונות, לאמונה אמתית, שהיא מעל הרובד הברור של החיצוניות, שכן, ה"תורה" מלשון הוראה ואור, באה להראות לנו ולהורות לנו, כיצד להשיג אורות עליונים, למילוי הכלים שבנו, כחסרונות לרוחניות. ובאופן דומה למה שכתוב כאן, נכתב גם בפרשת "בהעלותך" , שמי שהוא בדרך רחוקה, כך שהוא לא יכול לעשות הפסח כסדרו, יש לו אפשרות לעשות "פסח שני" ובעצם, מכאן מובן שהדרך הרחוקה היא שלא טובה. ולעומת זאת, מפרשת "בשלח", יוצא שדרך קרובה היא זו שלא טובה. ומסביר הרב"ש: "צריכים לדעת, שעניין דרכים מה שהתורה מדברת... היא לעניין של להגיע לשלימות המטרה". ובמאמריו השונים בהקשר לפרשה זו, הוא גם מביא דוגמה ידועה של "דרך רחוקה וקצרה" לעומת "דרך קרובה אבל רחוקה" בענייניםהמשליכים עלמה שקרוב ללבנו או מורגש כמנוכר ורחוק ולהפך. כלומר, שיכולה להיות דרך שהיא קרובה כביכול, אבל מרחיקה את האדם מהמטרה הרוחנית והשגת כוונה של "לשמה" על אף שהיא קרובה ובדומה, כשדבר מה רחוק בתחילה, הוא שמביא לנו את היכולת להתקרב, אם בחרנו בלפסוע בדרך ארוכה, למרות היותה כזו, הרי שנגלה בסופה, שזו הדרך הקרובה לנו, ללא קשיים.

 

וכמו כן מדברי הרמב"ם בנושא עבודה דלשמה ושלא לשמה, יוצא שיש דרך קרובה, היינו שקרובה ללבו של האדם שזה אומר שהאדם רוצה לקבל שכר ברצון לקבל כי זה קל לו ומובן לו לאדם, מה מטרת יגיעתו. ועם זאת, דווקא כשבוחר בדרך קרובה שכזו, היא מרחיקה אותו במשך הזמן מהמטרה, שהיא דבקות בה' ללא שכר, כי שכר, הוא עניין הקשור לרצון לקבל הנאה שבדיוק ממנו האדם רוצה להימלט ועל כן, שואף להגיע למצב של "לשמה", אשר בה השכר הוא האמת, בצורת דבקות בבורא. ולמרות שזהו גם כביכול שכר ורווח, אין הוא בידי הרצון לקבל, כי הרצון לקבל עובד לפי חישובי "מר" לעומת "מתוק" כך שהוא נדחה מהמר ורוצה תמיד מתיקות וכנגד זאת, הרצון הרוחני להיות דומים לבורא ולכן מי שדומה לו, משתווה לו בתכונתו שהיא להשפיע. וזו, מדרגת האמת, לעומת בירור אל מול השקר, שכן, ייתכן שמה שמתוק לנו בחיים האלה, הוא שקר וכמו כן, מה שמורגש כמר, כמו הדרך הרוחנית, הוא שמקרבנו לאמת והיא, במרירותה, לא נחשבת כשכר בכלים של הרצון לקבל, שמהם אנו רוצים להיגאל. שהרי האדם המפותח כבר מבין ויודע שחייו במסגרת העולם הזה, הגשמי, שממלא את הכלים הללו של הרצון לקבל, מסב לו בד"כ ולא פעם סבל רב לעומת גודל ההנאה הקצרה שניתן להשיג ושנעלמת במהרה. ועל כן, מי שמשיג רוחניות, גם משיג כלים של הנאה נצחית שאינה חולפת כי הכלי נצחי. ובעצם, כשבוחנים את הדברים למשל בענייני "מעשה" מול "כוונה" הרי שיכול לקרות מצב שבו אדם עושה כל שהוא יכול ברמת המעשה וכמו "מסמן וי" לעצמו של כל מה שהוא עשה על מנת להיות קרוב לבורא, אבל בזה הוא רק קיבל לעצמו כי מרגיש מסופק, בדרך זו שקצרה לו אך מרחיקה ממנו את הדבר האמתי.

 

ובהתאם, מי שעובד על הכוונה הפנימית שלו, שהיא "דרך רחוקה" וקשה, הוא מי שבסופו של דבר משיג קרבה למטרה, כשכל זאת כמובן לא מבטל בשום צורה את המעשה, כמו מצות ומנהגים, שצריך לעשות, כביכול בחיצוניות, אך זהו הכרח ממילא. ומובן מן הדברים לפי זאת, שמה שהיה יכול להיות קרוב לעם, או לאדם, הוא דווקא מה שהיה מרחיק אותנו מהמטרה, בראותנו את מלחמת היצר שתביאנו שוב מצרימה. ובאותו אופן, בהשוואה לעניין פסח שני, אזי מי שמרגיש עצמו שהוא מרוחק מה' כותב הרב"ש, "היינו שהוא רואה שהוא עדיין משוקע בתועלת עצמו וצועק לה' שיוציאו מתועלת עצמו ולהכניסו לתועלת ה', אז יש לו תקווה, היינו שנדחה לפסח שני ואח"כ הוא מקריב קורבן, שאז מתקרב לה'". ומזה גם מובן לנו כאמור שענייני חיצוניות ופנימיות משלימים זה לזה ואפילו מי שעשה פסח ראשון כהלכתו בביתו ונהג כראוי לעשות את הסדר, גם עליו חל פסח שני, כי משתלמת הכוונה הפנימית, במה שמתואר לכאורה, כחיצוני. וכמו כן, בעניין הקורבן, שהאדם מתקרב לה' בנפשו ומקריב את הרצון לקבל שבו, על מזבח ה' , היינו, שהוא מוותר על הכלים הטבעיים שלו של חיים גשמיים ורוצה לקנות במקומם, כלים לחיסרון רוחני, שיתמלאו בע"ה, באור התורה, לשמה.