משמעות

עשרה בטבת, הוא הזמן שבו בשנת 588 לפני הספירה החל המצור על ירושלים, על ידי הצורר, נבוכדנצר מלך בבל. סופו של המצור כידוע, היה חורבן ממלכת יהודה, העיר ירושלים ושל בית המקדש הראשון שבתוכה. תאריך זה, של עשרה בטבת, הוא אחד מארבעה ימי צום יהודיים שאנו זוכרים ומציינים לזכר חורבן בית המקדש. הצומות הנוספים שנקבעו לזכר חורבן בית ראשון ושני, מלבד עשרה בטבת, הם תשעה באב, שהוא היום בו חרבה ירושלים ושני בתי המקדש. כמו כן, צום שבעה עשר בתמוז, שהוא לזכר היום בו הובקעו חומות ירושלים על ידי נבוכדנצר, בבית ראשון. מלבד שלושת אלו, ישנו גם צום גדליה החל בתאריך ג' תשרי. צום זה, הוא לציון הזמן בו נרצח גדליה בן אחיקם, שהיה הנציב היהודי שנותר באזור העיר ירושלים לאחר החורבן. צום גדליה, נחשב גם לרצח הפוליטי הראשון בתולדות העם היהודי. עם זאת, יש להבחין בין ימי צום אלו, לתענית אסתר ולצום החל ביום הכיפורים, שכן, המדובר על סיבות שונות לגמרי לצום ולא כל צום, הוא מאותה סיבה של משנהו. היינו, שעניין סיבת הצום ומטרתו, מבדילים את הזמנים זה מזה ובהתאם לכך, עלינו להתייחס לתאריכים אלו שאנו כה מקפידים לשמור במשך דורות רבים. שהרי, בלומדנו בזמנים אלו את דרכי הרוחניות, החסידות, הקבלה, עלינו ללמוד כיצד להתייחס אל תוכנם ופנימיותם של הדברים ולא להמשיך ולנהוג באופן מכאני, אוטומאטי, רק כי "כתוב". כי זוהי עובדה בשטח, שעל אף שכתוב, רבים לא מקיימים את הדבר. ואי קיומו של הדבר, נובע לא פעם ובעיקר, מכך שאין לנו קשר אל הסיבתיות, אל המשמעות. ואנו, כבני אדם, דורשים לדעת לשם מה אנו עושים דבר מה, כי ללא סיבה אמיתית, אין לנו יכולת להבין כיצד לפעול ומדוע. ועניין זה, של הבנת הסיבות מעבר לרמה האוטומאטית, הוא המבדילנו משאר בריות העולם, והוא מה שעושה אותנו בני אדם. לאנשים, שרוצים לדעת מה המניע לפעולותיהם בחיים ולהקנייתם חשיבות, לדברים כאלו ואחרים.

​

צום, כפי שאנו מבינים מימי התענית שהוכתבו לנו, יכול לנבוע מסיבות שונות. כך למשל, צום יום הכיפורים, הוא הסכמה לקבל על עצמנו קושי, בכדי למחול על חטאינו ובכדי שהכוח העליון, יבחין במאמצינו. היינו, שזהו צום שהאדם גוזר על עצמו, אל מול הקב"ה, בכדי להשיג דבר מה כחלק מן הקשר הזה שבינינו ובין בוראנו. לעומת זאת, תענית אסתר, הוא הזמן שבו נגזרה על היהודים גזרת המן הרשע שבעקבותיה, לבשו היהודים שק אפר והתאבלו. כלומר, הם נקטו בהלכות אבל, בכו, התענו וצמו, על מר גורלם שאמור היה להוביל למותם, אם הפור לא היה מתהפך. ולכן, בזמנים מודרניים אלו, אנו ממשיכים לציין את הצום ואת הסיבה לו, כחלק מזכרון קולקטיבי, ממורשת, שדרכה אנו יכולים לראות את מניעינו השונים לקיום חיים רוחניים, גם בזמן תענית אסתר. לעומת כל  זאת, כשאנו באים לנהוג על פי הצומות לזכר חורבן הבית והעיר ירושלים, הרי שאז סיבות הצום הן אחרות. אלו לא צומות עקב חטאינו, כפי שאנו נוהגים בכיפור ואלו לא צומות עקב הגורל העתידי והרע שאליו נידונו. היינו, שהצומות לזכר חורבן מקדשנו, מקורם בסיבה  אחרת. והסיבה היא, אובדן הקשר בינינו ובין הקב"ה, אשר קויים על ידי בית המקדש ויכולתנו להקריב קורבנות. משזה אבד לנו, הרי שאבדה בבת עינינו. ולכן, כשאובד לנו הדבר היקר ביותר, אין לנו חשק לאכול. אנו לא רואים טעם ב"להמשיך הלאה", וזו, סיבת הצום של עשרה בטבת. זו הסיבה לצומות לזכר חורבן הבתים והעיר הקדושה. כלומר, שאלו הן תעניות שאנו  אמורים לקבל על עצמנו מן הכתוב, מפני שבתוך תוכנו, אפילו לא  באופן מודע, אנו בוכים ומבכים את מצבנו שהדרדר לרמת העולם החומרי, הגשמי, שאין בו כל קשר וניצוץ רוחני - ובוודאי שאלו לא קיימים, כשאין לנו בית מקדש להתפלל בו. כלומר, כשאין קשר בין לבנו, המכונה "בית", לבין השכינה הקדושה שבה שוכן ה'. שזהו מקום המקדש. עם זאת, על אף שהמצב הוא כך, בזמנים אלו שכה רחוקים מעברנו המפואר כעם רוחני, כבני אדם הקשורים למקור הקיום הקדוש, אנו עדיין מצווים לנסות ולהזכר ובטח שלשמור, על זמנים חשובים אלו. על "מסורת" זו. שכן, היא הקשר המינימאלי שנותר לנו לפנימיותנו שאבדה לנו. וכמו כן, ברחמיו, הוא הותיר לנו בעולם מעין "מקדש קטן", בצורת בית הכנסת שבו אנו מתפללים להחזרת עטרה ליושנה. ועל ידי קיום המסורת, על ידי הליכה לבית הכנסת, והקדשת זמננו לחידוש הקשר עם הכוח העליון, יגיעו בסופו של דבר זמנים שבהם נחוש שוב במה שנדמה כאבד לתמיד חס ושלום. או אז, נוכל להתחבר לסיבות האמיתיות לדברים ולתכליתם, "באופן טבעי", שלא יאלצנו לחשוב בכוח לשם מה אנו פועלים, צמים, שמחים, חוגגים ובעצם, עושים את שאר העניינים שבהם אנו כיהודים, נוהגים לעשות.

​

חכמת הנסתר, שכשמה כן היא, באה לחשוף בפנינו את מה שנסתר מאיתנו, שזוהי אותה רוחניות הנעלמת מעינינו. וכשנחוש במציאות רוחנית זו שמתגלה אט אט ותתגלה בכל הדרה לבסוף לכולם, נחווה כעם וכאנושות את המציאות, שמעל הרובד החומרי בלבד, שאליה אנו בעיקר חשופים כיום. ואז, נבין גם מהי הסיבה להסתרה הזו ששורה עלינו. שכן, הסיבה למה שנסתר מאיתנו, היא כוונותינו הפנימיות לדברים השונים שקורים בחיינו. זאת אומרת, שכל עוד הכוונה הפנימית שלנו נסתרת מאיתנו, אנו פועלים באופן מכאני כזה או אחר, או ממניעים גשמיים בלבד המשרתים את רצונותינו (אגואיזם). עם זאת, ככל שנעמיק בלימוד הרוחני ונשאף לגילוי רוחני ונאור לעצמנו ולעולם כולו, כך הכוח העליון יתחיל לחשוף בפנינו את הכוונות שלנו, שעל פי רוב,  אנו כלל לא מודעים להן. וכשזה יקרה, או כשזה קורה לאדם, אזי נוצרת תמונת מציאות המאפשרת את "תיקון הרע", לכדי המצב הטוב והשלם שאליו אנו  אמורים להגיע. ואותו "רע", מסבירים לנו חכמים, זו האבחנה בכך שאין לנו יכולת לעשות דבר בחיים האלו, אם הוא לא משרת אותנו איכשהו. כלומר, שאנו סגורים בתוך עצמנו ובתוך עולמנו הקטן וכלל לא מודעים ליכולת לחיות את החיים הרחבים והרוחניים אשר להם נועדנו. וכשאדם מבחין בכך שהוא נמצא בתוך הרע (ר"ע = רצון עצמי), אך שואף להשיג מודעות גבוהה יותר ע"י תיקון, אין לו בררה אלא להתחיל ולהיות בהכרה לכוונות שלו ולנסות למצוא דרך לתקנן מכוונות צרות ורדודות, לכוונות עליונות ונשגבות. שכן, הכוונה, היא הקובעת את מציאות חיינו ואת העולם שבו אנו חיים. כשהכונה של אדם או של כל בני האדם תהיה "לעשות טוב אחד לשני", בהתאם לכך, ייראו חיינו בכי טוב. לעומת זאת, כל עוד אנו חיים בכוונה עצמית שמטרתה לעשות לעצמנו טוב בלבד, כך אנו חיים בעולם של ניצול, של סגירות, של כסף ושל אלימות, הנוגדים את כל היכולת הרוחנית שאנו יכולים לממש. יכולת שפותחת בפנינו חיים של נצחיות, של אדיבות ואהבה, של ערכים ושל הרגשת הזולת האמיתית (אלטרואיזם). ועניין זה של תיקון, בהקשרו לימי הצום ולזכר חורבן הבית ושל זמן זה, של עשרה בטבת, הוא גילוי, או לפחות השתדלות ומאמץ להבין, מהו אותו חורבן פנימי ונסתר שבתוכנו, שאותו אנו צריכים להפוך לבית שלישי ומפואר. כלומר, להבחין, מהי אותה ירושלים שבלב (ירושלים = יראה שלמה), מהו בית המקדש שבתוכנו וממלכת יהודה, שבמידת תיקוננו אותם, כך הדברים יתרחשו גם "בחיצוניות". שכאמור, החיצוניות, היא רק השלכה של הפנימיות ושל הכוונות שלנו. וכרגע, עקב קלקולנו הגדול, עקב ירידתנו השאולה אל עמקי עולם החומר, עניין זה נסתר מאיתנו ורק נדמה לנו שהמטרה היא כסף וכוח בסגנון של "נאכל ונשתה כי מחר נמות". זו לא המטרה. המטרה שלנו כאן, כבני אדם בכלל וכיהודים בפרט היא גדולה הרבה יותר מזה. ובכדי לגלות אותה, עלינו להמשיך ולקיים את המסורת של עמנו, לנסות ולהתחבר אל פנימיותנו ולבקש מהקב"ה, שיתקן את הכוונות הרעות שלנו, לטובות, כך שנהיה בקשר עמו שוב, בקשר אחד עם השני, באחדות עם המציאות כולה - ולבסוף, נהיה בשלום עם כל בני העולם כולו, כפי שמפרטות הנבואות השונות של זמן אחרית הימים, שאנו נמצאים כבר בתוך קרביו