
תורתי - התורה, זה עליך
פרשת בשלח
יציאת מצרים (יג, יז-כב) - בפרשת השבוע "בשלח", אנו עדים ליציאת עם ישראל ממצרים במטרה לקבל את התורה בהר סיני ומשם אמור העם להמשיךהלאה ולהיכנס לארץ ישראל. ע"פ הכתוב בפרשה, הקב"ה מאריך את המסע דרך המדבר, כדי שהעם לא יקלע בראשית דרכו למלחמה בפלשתים, יירתע וישוב למצרים. העם, נושא את עצמותיו של יוסף עמו לקבורה בארץ. לבני ישראל יש את עמוד הענן האלוקי שמנחה אותם ביום ובלילה תופס עמוד האש את מקומו של עמוד הענן ומאיר את הדרך.
תקציר פרשת השבוע
פרשת השבוע - פרשנות קבלית
פרשת "בשלח", עבור מי שקורא את הפסוקים על פי הנחיית חכמת הקבלה, היא פרשה שבה מתוארת עבורו עבודת האדם הרוחנית המרומזת בהכרעה בין ימין ושמאל לכדי אמצע מפשר. לכדי אמצע תכליתי, שמרפא את המחלוקת, את הניגודים והסתירות שמתגלים לאדם בפרשה זו, ככזו השייכת לפנימיותו. שכן, מעבר לפן ההסטורי כביכול שמתגלה לנו בתורה, הרי שעיקר קדושתה ומטרתה, הוא גילוי הפנימיות. היינו, התייחסות לכל הכתוב בה, כדבר שעוסק באדם אחד שחשק להגיע אל המטרה הרוחנית. וכך, במסגרת קריאת התורה באופן שכזה, שאינו קשור לפן החומרי והגופני של הדברים, נמנע האדם מעשיית פסל ותמונה ומבין יותר ויותר לאן עליו לשאוף. לאן עליו לטפס. ואכן, ככל שמתגלה בפנינו המרחב הרוחני על כל פרטיו, כך האבחנות מתרבות וגדלות ובהתאם, גם הסתירות.
התורה זה עליך - פרשנות חלק 1
מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא, על מדרגות שונות שמשיג האדם ברוחניות, כאשר העליונה שבהן היא זו שנקראת "צדיק גמור". וצדיק שכזה, הוא מי שכבר גמר את עבודתו הרוחנית וכל מה שמעניין אותו בחיים, זה הבורא, הקדושה, הטוב המוחלט וכל מה שקשור בעניינים נעלים אלו. לפיכך, אדם שכזה, הוא מי שמואס לגמרי ברע וכבר קשור אל הטוב בלבד, עד שאין בו שום צורת רע, המתקיימת, לעומת "רשע", או "צדיק שאינו גמור", שהוא אמנם עדיין נקרא "צדיק", אבל הוא לא מאס ברע בתכלית המיאוס ועל כן, לא נחשב כ"צדיק גמור". וברור שמטרת האדם הפוסע בדרך הרוחנית, היא להגיע למדרגה הגבוהה ביותר, של ישועת ה' כצדיק גמור, אך גם כידוע, כדי להגיע למדרגה הזו
התורה זה עליך - פרשנות חלק 2
אמונה, היא סוד הפרשה הנוכחית, והיא בלב הפרשה, במסגרת המתואר בה, לגבי עם ישראל היוצא ממצרים, חוצה את ים סוף וחווה שלל אירועים ניסיים, תוך אמונתו בבורא ובמשה רבנו, המוביל אותם בדרכם החל מהקריאה בספר שמות וכן הלאה, עד הסתלקותו. ובאמונה, למרות הפנמתה בדרך נפשית ובדרך העבודה הפנימית, כסולם לעלות בו בכדי לאחוז במציאות ה' ולהשיגו, צריך גם לראות את הרובד הכביכול חיצוני של הדברים, כפי שמתוארים לנו התרחשותם. היינו, שהאדם, צריך להאמין בתמימות, שכל מה שהוא קורא בתורה, קרה. כל הניסים הגדולים, המכות לפרעה ולמצרים, חציית הים ועוד ועוד אירועים, אם לפני הפרשה ואם לאחריה. הכל, צריך להפנים האדם, קרה במציאות. והאדם צריך להאמין בכך ברמה החיצונית לכאורה, אך עם זאת, אין זה שולל את הדרך הפנימית, את "מוסר ההשכל" וה"לקח", שצריך לקחת מכל פרשה ומן התורה כולה, כדרגות